מפת החלומות - פרו , חלק 4 הטיפוס להרים
מטפסים להרים: עלי קוקה, אוויר לנשימה ומלאך אחד בדרך
חמישה ימים בילינו באריקיפה. עוד עיר ש"אין מה לעשות בה", כך לפחות אמרו לנו. בפועל, גילינו עיר יפהפייה, ביקרנו בכמה מוזיאונים סופר מעניינים, עברנו בה את יום כיפור ובעיקר נתנו לגוף זמן להתרגל לגובה.
אריקיפה נמצאת בגובה של כ־2,300 מטר. זה נשמע הרבה, אבל מבחינתנו זו הייתה רק ההתחלה. מכאן אנחנו עומדים לטפס עוד ועוד.
על מנזר סנטה קטלינה המופלא אכתוב בפוסט נפרד. בינתיים, הגיע הזמן להיפרד מהעיר ולצאת לכיוון קניון קולקה.
מתכוננים לטיפוס
לקראת הנסיעה והעלייה המשמעותית בגובה, החלטנו להכין את הגוף קצת יותר ברצינות. יצאנו להליכה ארוכה באריקיפה כדי לבדוק את מצב הריאות, והתנסינו לראשונה בעלי קוקה.
כמה מילים על העלים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמסע שלנו.
עלי קוקה משמשים באופן מסורתי בפרו ובמדינות נוספות בהרי האנדים. המקומיים נוהגים לשתות מהם חליטה, ובבתי המלון באזורים הגבוהים הם מונחים ליד הקפה והתה, בערך כמו עלי נענע אצלנו.
חשוב להבחין בין עלי הקוקה לבין קוקאין. העלים אמנם מכילים כמויות קטנות של החומר, אבל החליטה אינה דומה לסם המרוכז. במסורת המקומית מאמינים שעלי הקוקה מסייעים להסתגל לגובה, אף שאין הוכחה מחקרית שהם מונעים מחלת גבהים.
בביקור המקסים שלנו בשוק קנינו שתי שקיות עלים בעשרה סול, בערך שמונה שקלים. נוסף על החליטה, למדנו איך לדחוס חבילה קטנה של עלים לפה, להוסיף חומר שמזכיר ליקריץ וללעוס. קצת כמו גת תימני.
מי היה מאמין שכך נתכונן לנסיעה בהרים?
על חוסן, על פחד ועל ההבדלים בינינו
הגיע היום.
לפני הטיפוס עצירה מקסימה במחצבה של "סילאר" מפסלים באפר וולקני בצבע וורוד ולבן. אפילו פסל ענק בצורת הפאסדה של פטרה.
טל ואני לא ממש רגועים. אורזים שוב את המזוודות ומתכוננים לנסיעה הארוכה.
וכאן אני רוצה להביא מושג קטן מהעולם המקצועי שלי, כי הוא מסביר היטב את מה שהתרחש אצלנו ברכב.
פרופ' מולי להד וד"ר עפרה איילון פיתחו בשנות השמונים מודל להתמודדות עם מצבי לחץ ומשבר, שנקרא גש"ר מאח"ד. המודל מתאר שישה ערוצי התמודדות: גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברה ודמיון.
הרעיון הוא שלכל אחד מאיתנו יש כמה דרכים להתמודד עם מצבים מאתגרים, אבל חלק מהערוצים טבעיים וזמינים לנו יותר מאחרים.
אצלי אלה בעיקר הגוף והחברים. אצל טל – השכל ומערכת האמונות.
ולמה כל ההקדמה הזאת?
כי לאורך הדרך נדרשתי להקשיב לכמות בלתי נתפסת של מידע על גובה, רמות חמצן, תסמינים, הסתגלות ומה עושים אם מרגישים לא טוב.
כל המידע הזה, שאמור היה להרגיע אותי, עשה בדיוק את ההפך.
את טל, לעומת זאת, הוא הרגיע מאוד.
אז בזמן שטל למד, בדק, חקר והבין, אני עשיתי נשימות והקשבתי לשירים שאני אוהבת.
ושנינו בחרנו לתת אמון במדריך שלנו, אנחל.
אנחל, שפירוש שמו בספרדית הוא מלאך, התגלה כאכן סוג של מלאך.
וכך זה התנהל:
אנחל: "שימו עלי קוקה בפה".
שמים.
"תלעסו".
לועסים. כמעט נחנקים.
"תגידו לי אם אתם לא מרגישים טוב".
הכול סבבה. בינתיים.
הדרך למעלה
הנסיעה ארוכה מאוד. משאיות שנוסעות לאט, כביש עם נתיב אחד לכל כיוון, חלקים משובשים, ואנחנו מטפסים בהדרגה.
אחרי יותר משעתיים אנחנו עוצרים במעין תחנת התארגנות. עשרות תיירים מסתובבים שם, וכולם, כמובן, שותים חליטה של עלי קוקה ועוד כל מיני צמחים.
אנחנו ממשיכים.
ואז הנוף מתחיל להשתנות.
ההרים מתרוממים סביבנו, פסגות מושלגות מופיעות באופק, מרחבי מרעה עצומים נפרשים לכל עבר, ובתוכם אלפקות, ויקוניות ולאמות שמסתובבות באחו באלגנטיות מעוררת קנאה.
אני פשוט לא מצליחה להסיר מהן את העיניים.
6
בהמשך הדרך אנחנו פוגשים נשים מקומיות בלבוש מסורתי, שמוכרות בדים צבעוניים על רקע ההרים.
הצבעים שלהן כמעט בלתי נתפסים בתוך הנוף הפראי הזה.
הדרך יפהפייה. הרים מושלגים, בעלי חיים, מרחבים עצומים ונוף בראשית. יש משהו במרחבים האלה שגורם לי להרגיש קטנה מאוד, ובו בזמן בת מזל גדולה.
ובינתיים, בתוך הרכב, מתרחשת דרמה מסוג אחר.
טל יושב עם הטלפון, שהפך למד גובה צמוד.
עברנו את ה־3,000 מטר.
לועסים עוד קצת עלים.
3,500.
ממשיכים לטפס.
4,000.
בגובה 4,444 מטר אנחנו עוצרים להצטלם. מספר יפה כזה מחייב תמונה.
ואז מגיעים לשיא: 4,910 מטר!
אנחנו יוצאים אחר כבוד מהרכב כדי להצטלם ליד השלט שמכריז על הגובה.
כמעט חמישה קילומטרים מעל פני הים. לא נתפס.
מכאן נתחיל לרדת, ובימים הקרובים נשהה בעיקר בגבהים שבין 3,500 ל־4,000 מטר.
אני חושבת לעצמי כמה בני מזל אנחנו.
בארץ יש לנו אוויר בשפע. אפילו יותר מהרגיל באזור ים המלח. אנחנו קמים בבוקר, הולכים, עולים במדרגות, נושמים. מי בכלל חושב על זה?
ופתאום אני מגלה שאפילו אוויר לנשימה הוא לא דבר מובן מאליו.
אז איך באמת מרגישים בגובה?
בסך הכול, טל ואני מרגישים בסדר.
כלומר, עד שמגיעות המדרגות.
או איזו עלייה קטנה ותמימה.
פתאום כל גרם של אוויר הופך למצרך יקר, ועלייה של כמה מדרגות מרגישה כמו צליחת ים סוף.
אני נזכרת במלחמה האחרונה עם איראן, כשספרתי את המדרגות שעלינו וירדנו למקלט. הגעתי למספר הבלתי נתפס של 3,550 מדרגות.
אז מה זה בשבילי כמה מדרגות קטנות בפרו?
ובכן, מתברר שהן אתגר לא קטן בכלל.
ומה בכל זאת עושים?
שותים המון מים. הולכים לאט. ממש לאט. מקשיבים לגוף, נותנים לו זמן להתרגל ובעיקר סומכים עליו.
ואם כל זה לא עוזר, אפשר גם להיעזר בחמצן.
כן, אמיתי לגמרי.
גן עדן עם בלוני חמצן
אחרי יותר משבע שעות בדרכים, כולל עצירות, תצפיות ואוכל, אנחנו מגיעים סוף סוף למלון קולקה לודג', שפנינה המליצה לנו עליו.
6
הלסת פשוט נשמטת.
איזה מקום! איזה יופי! איזו אסתטיקה!
המלון משתלב בנוף בצורה מופלאה, ומסביבנו הרים, מרחבים וטבע במלוא הדרו.
אנחנו מעוכים מהנסיעה הארוכה, חולמים בעיקר על החדר ועל האפשרות להניח את הראש, אבל פקידת הקבלה רעננה להפליא ומתחילה להסביר לנו בסבלנות על כל מה שיש למלון להציע.
אנחנו מקבלים מפה קטנה, והיא עוברת איתנו על כל המספרים.
מסעדה, מתקנים, אזורים שונים במלון...
ואז היא מגיעה למספר ארבע.
"יש לנו גם חנות מזכרות חמודה", היא אומרת בחיוך. "ואפשר לקנות בה בלוני חמצן, למי שצריך".
חנות מזכרות ובלוני חמצן.
ברוכים הבאים להרי האנדים!
אני חושבת על היום שעברנו. על כל המידע שטל אסף, על הנשימות שלי, על עלי הקוקה שכמעט נחנקנו מהם, על אנחל המלאך, על בעלי החיים ועל הנופים המרהיבים.
איזה מסע.
ועכשיו, אחרי שהגענו כמעט לחמישה קילומטרים מעל פני הים, אני מבינה שהמשימה שלנו לימים הקרובים פשוטה למדי: להאט, לנשום ולתת לגוף להתרגל.
בואו נאחל לעצמנו הסתגלות מהירה וקלה.
ורצוי בלי להזדקק לחנות המזכרות.
Comments