מפת החלומות -פרו . האינקה טרייל חלק ב' ואחרון

חלק ב׳ — Dead Woman’s Pass, האבנים הגדולות ושער השמש

היום השני — האישה המתה ואני

הבוקר הגיע עם חששות.

היום השני אמור להיות היום הקשה ביותר: כארבע שעות של עלייה, יותר מאלף מטר טיפוס, ואחר כך ירידה של כ־600 מטר במדרגות אינקה לא אחידות.

בקיצור — יום קריעה.

התחלנו ב־6:15. טריסטן, הבן של ליסה, לא הרגיש טוב. אולי מחלת גבהים, אולי חשש, אולי שילוב של שניהם. אחרי העצירה הראשונה, בעזרת עלי קוקה וכדורים נגד בחילה, הוא התאושש, וליסה וטריסטן חזרו לקצב הרגיל שלהם — ספק הליכה, ספק ריצה.

טל ואני התחלנו לעלות.

עלייה. ועוד עלייה. ועוד אחת.

"לא נורא", אמרתי לעצמי.

אחרי שעתיים וחצי הגענו לנקודת העצירה הראשונה. אני מבסוטית. הולך טוב. צעדים קטנים, שומרת על הנשימה. עוד כמה שעות ונגיע לפסגה.

אבל אחרי ההפסקה הנעימה והנינוחה, הרגליים פשוט לא חזרו לעצמן.

השרירים תפוסים, הרגליים כבדות וכואבות. רולנדו מציע משחה שעוזרת קצת, אבל רק קצת.

ואני מסתכלת למעלה וחושבת: מה עכשיו? איך אני עולה עוד שעתיים ואחר כך גם יורדת?

אני לוקחת עוד חופן עלי קוקה ומתחילה לעשות עם עצמי עבודת תודעה.

"את יכולה. קטן עלייך. תעברי את היום הזה ואחר כך הכול יהיה יותר קל."

לא ידעתי מה אני סחה.

העלייה נעשית תלולה יותר ויותר.

היעד הוא Dead Woman’s Pass, "מעבר האישה המתה", הנקודה הגבוהה ביותר בשביל, בגובה של כ־4,215 מטר.

הנוף משתנה לאט. הירוק הצפוף נעלם, הצמחייה הופכת נמוכה ודלילה וההר נחשף. סלעים. רוח. ערפל שנכנס ויוצא.

בשלב מסוים אני מפסיקה לספור מדרגות ומתחילה לספור נשימות.

צעד. נשימה.צעד. נשימה.

לפעמים אני עוצרת, מרימה את הראש ורואה אנשים קטנים על קו הרכס.

ושם אני צריכה להגיע.

האוויר דליל, הלב פועם, הנשימה כבדה והרגליים כבר כמעט לא סוחבות.

ואז האלוף שלי, טל, פשוט מוריד ממני את התרמיל, מעמיס אותו עליו וסוחב אותו עד הפסגה.

עוד צעד ועוד צעד — ואנחנו שם.

מחיאות כפיים.

לא ידעתי אז שמחיאות הכפיים יהפכו למסורת קטנה בכל פעם שנגיע.

מצטלמים. מסתכלים על הנוף הערפילי. אוכלים קצת שוקולד כדי להחזיר אנרגיה.

וקר.

קר ממש.

אבל אי אפשר להישאר הרבה זמן. לפנינו עוד כשעתיים של ירידה.

והירידה?

קשוחה ברמות.

מה אני רוצה לעשות ב־60 השנים הבאות?

החלטתי שלכל יום במסע הזה יהיה נושא משלו.

הנושא של היום השני היה העתיד: מה אני רוצה לעשות ב־60 השנים הבאות?

מחשבה שאפתנית מאוד ליום שבו כל מה שהגוף שלי רוצה הוא להגיע בשלום למדרגה הבאה.

בסופו של דבר, מכל 60 השנים הבאות, הצלחתי לחשוב בעיקר על יום ההולדת הבא שלי.

בית פתוח. חברים. אוכל. שתייה. אנשים שאני אוהבת.

פשוט לחגוג את החיים.

הרעיון הגיע בהשראת אדגר, הנהג שלנו, שסיפר שכך הוא מתכנן לחגוג את יום הולדתו ה־60.

הגענו למחנה רצוצים, שבורים, שמחים וגאים בעצמנו.

והשעה עדיין יחסית מוקדמת.

יש זמן למקלחת קפואה — כן, שוב — ואפילו למשחק קלפים עם ליסה וטריסטן.

בתשע בערב אנחנו כבר בשקי השינה.

לילה טוב.

היום השלישי — האבנים הקטנות והאבנים הגדולות

"מחר נלך 15 קילומטר", אומר רולנדו. "הליכה רגועה."

אחרי Dead Woman’s Pass הייתי בטוחה שהיום יהיה בסדר. כלומר, אולי לא קל, אבל בוודאי פחות קשוח.

אז טעיתי.

בגדול.

"רק שעתיים עלייה", אומר רולנדו, "ואז ירידות."

אני כבר יודעת ש"רק" היא מילה שצריך מאוד להיזהר ממנה באינקה טרייל.

אנחנו מתחילים בעלייה אימתנית, כאילו לא עלינו מספיק אתמול.

מגיעים לפסגה. הנוף יפהפה. ליסה וטריסטן, כמובן, כבר שם.

מצטלמים.

ופתאום, אחרי כמעט יומיים של שקט, הטלפון שלי מתעורר לחיים.

בבת אחת נכנסות הודעות.

שני הכנסים שהפסדתי — כנס היועצים הארגוניים וכנס הלוגותרפיה. קבוצות עבודה. הודעות מהשכונה. וואטסאפ. ועוד ועוד ועוד.

אני מוצפת.

אחרי יומיים שבהם העולם שלי הצטמצם לצעד, נשימה, הר, אוכל, אוהל ושינה — פתאום כל החיים נכנסים שוב דרך מסך קטן.

אני כותבת לאמא: "הכול בסדר, נדבר מחר."

וממשיכה ללכת.

ואז מתחילות הירידות.

אני מסתכלת על המדרגות. קטנות. צרות. תלולות. לפעמים הן נראות יותר כמו סולם מאשר כמו מדרגות.

הרגליים מתאבנות. הגוף מתכווץ.

אני עומדת ומסתכלת למטה ומבינה שאין שום קיצור דרך.

אני אעבור את זה.

מדרגה.

ועוד מדרגה.

ועוד אחת.

פעם שאלתי את עצמי מה קשה יותר — עלייה או ירידה.

אחרי שלוש שעות של ירידה מפחידה כבר ידעתי את התשובה.

האבנים הגדולות של החיים

כנערה בצופים שנאתי טיולי מדבר. מצחיק, כי היום אני מאוהבת במדבר.

קראנו אז לטיולים האלה "האבנים הקטנות והאבנים הגדולות".

והיום, כשאני מלמדת סטודנטים את יסודות האימון, אנחנו מדברים לא פעם על האבנים הגדולות של החיים — הדברים החשובים באמת. אלה שאם לא נכניס אותם ראשונים, כל האבנים הקטנות ימלאו את המקום.

וזה הופך לנושא שלי ליום השלישי:

מהן האבנים הגדולות בחיים שלי?ומהן האבנים הקטנות שאני לפעמים נותנת להן יותר מדי מקום?

יש לי הרבה מאוד זמן לחשוב על זה.

כי יש הרבה מאוד אבנים.

ובתוך כל המאמץ הזה חולפים על פניי הפורטרים.

על הגב שלהם משאות כבדים, והם פשוט מדלגים.

איך זה בכלל אפשרי?

אני מסתכלת עליהם ונזכרת בפסוק:

"קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות."

ומגיעה למסקנה המתבקשת:

ככל הנראה דודי היה פורטר פרואני.

ובתוך חבורת הגברים אני רואה גם אישה — פורטרית מהקבוצה הירוקה.

היא מדלגת עם משא כבד, חצאית מסורתית ו... כפכפים.

באחת ההפסקות אני מבקשת להצטלם איתה. היא מסכימה בצניעות.

ואני מסתכלת עליה בהערצה.

רולנדו רואה את המצוקה שלי ולא עוזב אותי לרגע.

מלווה. מעודד. נותן עצות: בזהירות, על הצד, לאט.

טל הולך קדימה ומעודד.

אני מרגישה מצד אחד עטופה לגמרי, ומצד שני חסרת אונים ולחוצה.

"עוד כמה זמן?" אני שואלת בקול קטן.

"החלק הקשה מאחורינו", אומר רולנדו.

ואז הוא מוסיף את המשפט שאני כנראה הכי צריכה לשמוע:

"גם צעירים מתקשים במסלול הזה."

אה.

זה לא רק הגיל.

ואז הדרך משתנה

אחרי המדרגות האימתניות, המסלול משתנה.

הירידה מתמתנת. מים מפכים לצד הדרך. צמחייה טרופית עוטפת אותנו ומרחוק פסגות מושלגות.

אנחנו בתוך גלויה.

הרגליים כבר עייפות כל כך שהן הולכות כאילו מעצמן.

ואז אנחנו רואים אותו.

המחנה הכתום שלנו למטה.

כל כך קרוב.

רק עוד שני גרמי מדרגות.

כמובן שכל אחד מהם נראה כמו סולם.

הרגליים רועדות.

לאט לאט.

מדרגה ועוד מדרגה.

ואנחנו מגיעים.

השעה שש בערב. יצאנו ב־6:30 בבוקר.

כמעט 12 שעות בדרך.

והפעם מחיאות הכפיים רמות אפילו יותר.

כל הפורטרים עומדים בשתי שורות. ליסה וטריסטן איתם.

ומוחאים לנו כפיים.

כמעט בכיתי מהתרגשות.

שוב מקלחת קפואה.

ואז אני נכנסת לאוהל, נשכבת בתוך שק השינה ונאחזת לרגע במקום הקטן והבטוח הזה.

נרגעת.

מחר נקום מוקדם מאוד.

מחר נגיע לשער השמש.

מחר יסתיים המסע הזה.

ואחריו תתחיל גם הדרך חזרה הביתה.

היום הרביעי — יום הזהב

היום הרביעי הוא יום הזהב.

היום מגיעים למאצ'ו פיצ'ו.

אבל כדי לזכות בזה צריך קודם לקום ב־3:30 לפנות בוקר ולתפוס מקום בתור.

אם בשלושת הימים הקודמים שררה אווירה של אחוות מטיילים, פתאום כולם נהיים קצת תחרותיים.

קבוצות שלמות מתמקמות על ספסלי העץ מול שער סגור כדי להיות ראשונות.

וכבר למדנו את השיטה: תופסים מקום, הולכים לצחצח שיניים או לעשות פיפי — וחוזרים.

ב־5:30 השער נפתח.

"ברוכים הבאים" כתוב בשלל שפות.

וכן, גם בעברית.

ואז מתחיל המירוץ אל שער השמש.

עוד כמה קילומטרים בתוך צמחייה טרופית. עוד מדרגות — הרבה, אבל אחרי אתמול הכול יחסי — ונוף משגע.

רולנדו מזהיר שהשביל צר ושיש קבוצות מהירות מאיתנו.

אנחנו הולכים מהר.

האוויר לח, הגוף עובד, אבל היום יש לי משימה אחרת:

לחוות וליהנות.

ואני תמהה על הגוף האנושי.

אתמול בערב הייתי שבר כלי.

הבוקר?

אני הולכת כמו פנתרה.

עולים. יורדים. עוצרים לרגע. ממשיכים.

ופתאום —

שער השמש.

ושם הוא.

מאצ'ו פיצ'ו.

העננים, ההרים, הירוק האינסופי ועיר האינקה שמתגלית ביניהם.

אני עומדת ומסתכלת.

כל הדרך הזאת — והיא שם.

איתנו הקבוצות הירוקות והכחולות. קבוצות אחרות עדיין בדרך.

קר.

מצטלמים.

ורולנדו שולף את החולצות:

I SURVIVED THE INCA TRAIL.

ואני בהחלט מרגישה ששרדתי.

אבל יותר מזה.

עשיתי את האינקה טרייל.

הרגליים מדברות אליי, אבל האדרנלין משתיק אותן.

אפשר להמשיך.

אנחנו מגיעים לנקודת התצפית הבאה ואני מנסה ממש לנשום את הרגע לתוכי.

את ההרים.את האוויר.את הירוק.את העיר.את תחושת ההישג.

כאילו אם אנשום עמוק מספיק, אוכל לשמור את הרגע הזה בתוכי גם כשאחזור הביתה.

ובאותה נשימה רוחנית ומרוממת אני גם חושבת:

אני רוצה כבר להגיע לעיר. ואני רוצה שירותים נקיים.

בכל זאת, ארבעה ימים.

ארבעה ימים. ארבעה יעדים.

בכל יום נתתי לעצמי יעד אחר.

ביום הראשון — לצאת מאזור הנוחות.

ביום השני — לחשוב על העתיד ועל החיים שאני רוצה להמשיך וליצור.

ביום השלישי — לזהות מחדש את האבנים הגדולות והקטנות של החיים שלי.

וביום הרביעי — פשוט להיות. לחוות, להתרגש ולא לפספס את הרגע.

חשבתי שהאינקה טרייל הוא הדרך שלי להגיע למאצ'ו פיצ'ו.

אבל איפשהו בתוך 42 הקילומטרים האלה הבנתי שמאצ'ו פיצ'ו הוא רק חלק מהסיפור.

האינקה טרייל היה בשבילי מסע מחודש להתחבר לטבע, להתחבר לעצמי ולהתחבר לטל.

לגלות שאני יכולה להיות עייפה וללכת.לפחד ולהמשיך.להיעזר ולא להרגיש שנכשלתי.ללכת לאט ועדיין להגיע.

ובעיקר להיזכר מהן האבנים הגדולות שאני רוצה לקחת איתי הלאה — ומה אפשר להשאיר בצד הדרך.

כי בסוף היעד היה מדהים.אבל הדרך הייתה אפילו יותר.

בתמונה - אני ב"מנוחת צהריים"