מפת החלומות -פרו האינקה טרייל- מבוא
ערב לפני האינקה טרייל
אני יושבת בחדר במודעות שיא.
מודעת לריח של השמפו.לכפות הרגליים החשופות שנוגעות ברצפה.למיטה הנעימה.ובעיקר – ליכולת פשוט לקום ולזוז בלי שישה קילו על הגב.
מחר בבוקר יאספו אותנו.
שלושה ימי הליכה ועוד קצת על שביל האינקה. לינה באוהלים, שקי שינה, תיק על הגב, וביום הרביעי – אם הכול ילך כמתוכנן – נגיע למאצ'ו פיצ'ו דרך שער השמש.
עוד לפני שסגרנו את שאר הטיול, שריינו את האינקה טרייל: כ־42 ק"מ בארבעה ימים.
מה חשבתי לעצמי? איך בכלל חשבתי שזה אפשרי?
אנחנו כבר כמה ימים מתעסקים עם הציוד ועם תקלות הרגע האחרון. כן ייקחו עבורנו את שקי השינה? לא ייקחו? כמה מותר לשים בתיק? מה באמת צריך?
כל פריט לבוש נשקל ברצינות תהומית: כן או לא?צריך או מיותר?כמה הוא שוקל?
ואני יושבת עכשיו בחדר הנעים של המלון וחושבת:
למה? למה? למה? למה? למה אני צריכה את זה?
מה אני צריכה להוכיח בגיל 60?ולמי בדיוק אני צריכה להוכיח?
ברור לי שאני בלחץ שלפני. ברור לי שאני לא רוצה לוותר. ויחד עם זאת – אני בחתיכות.
לפני כמה ימים ישבנו עם יססי, סוכנת הנסיעות שארגנה עבורנו את כל הטיול החלומי הזה. היא ניסתה, ובמידה רבה גם הצליחה, להרגיע אותי.
אבל אז התחלנו לארוז והלחץ חזר ביתר שאת.
אני לא צעירה. אני צריכה להכיר בזה.גם טל לא צעיר. זאת עובדה.
ואני כבר מדמיינת את כולם הולכים מהר, ואני משתרכת בסוף. מתנשפת. מרגישה לא טוב עם עצמי. ובעיקר – לא מצליחה ליהנות מהדרך כמו שתכננתי, כי כל מה שאני מרגישה זה שאני זקנה.
ואז עולה לי בראש "הישרדות".
בכל עונה היו מביאים את "זקן או זקנת המחמד" של השבט. מישהו שנראה מצוין לגילו – "מה פתאום 56? היא ממש לא נראית!"
ואז עוברים כמה פרקים.
הצעירים מקבלים שיזוף יפה, שרירים ומראה של שורדי אי בודד.
וזקנת המחמד?
פשוט נראית זקנה.
האם נגזר עליי להיות זקנת המחמד של קבוצת האינקה טרייל?
לא רוצה!
ובתוך כל זה אני קוראת קצת על הדרך שאנחנו עומדים לצאת אליה ומנסה להזכיר לעצמי למה בכלל רציתי לעשות אותה.
אז הנה כמה דברים שלמדתי על האינקה טרייל:
השביל שאנחנו הולכים בו הוא רק חלק קטן ממערכת הדרכים האדירה של האינקה שהשתרעה על יותר מ־30,000 ק"מ.
האינקה הלכו בדרכים האלה ברגל, והשתמשו בלאמות לנשיאת משאות. לא פלא שיש כל כך הרבה מדרגות.
רצים מיוחדים, העבירו מסרים לאורך האימפריה במעין מרוץ שליחים אנושי.
הנקודה הגבוהה ביותר במסלול היא מעבר "מעבר האישה המתה”, בגובה של כ־4,215 מטר. השם, יש לומר, לא ממש תורם להרגעת מפלס החרדה שלי.
חלק ממדרגות האבן שעליהן נלך הן בנות מאות שנים. אותה אבן שעליה אניח את הרגל נשאה אנשים הרבה מאוד לפניי.
בארבעה ימים עוברים בין נופים ואזורי אקלים שונים – מעמקים פתוחים, דרך גבהים קרים ועד יער עננים ירוק ולח.
בדרך עוברים באתר ששמו בקצ'ואה פירושו "צעיר לנצח". נשמע לי כמו מקום מצוין לעצור בו כרגע.
ביום האחרון מגיעים אל שער השמש, שממנו מתגלה מאצ'ו פיצ'ו למי שמגיע בדרך הזו, בהנחה שהעננים משתפים פעולה.
ההרים כאן אינם רק נוף. במסורת האנדים ההרים הקדושים, ה־ הם בעלי נוכחות וכוח רוחני. אחרי כל מה שלמדתי בשבועות האחרונים על ההרים ועל פאצ'אמאמה, אני כבר מבינה קצת יותר למה הדרך עצמה חשובה.
ואולי העובדה שהכי מדברת אליי הערב: מאצ'ו פיצ'ו הוא לא כל הסיפור.
בדרך יהיו מדרגות, אתרי אינקה, יערות, הרים, קושי, אנשים ורגעים שאני עדיין לא יודעת עליהם דבר.
אולי באמת הדרך היא לא רק הדרך אל הדבר. הדרך היא הדבר עצמו.
מחר בשבע בבוקר נעלה על האוטובוס וניסע לקילומטר 82, נקודת ההתחלה של המסלול. יחד עם קבוצה של 4 אנשים שאותם לא פגשנו ויהיו השותפים שלנו בימים הקרובים
כרגע אני חוששת.
מותר לי.
אני יכולה להיות כמעט בת 60, לפחד, ללכת לאט, להתנשף ועדיין לצאת לדרך.
ואני גם יודעת משהו נוסף: מחר, ברגע שנתחיל ללכת, יהיה מעולה.
אין לי ספק.
טוב.
אני יודעת שרציתי את זה עדיין לא ברור לי למה. נגלה בימים הקרובים ואחזור למחשב בוד כמה ימים
אז הנה, פרקתי.
מרתק ומציב סימני שאלה
נראה שיגיעו תובנות