מפת החלומות -פרו. האינקה טרייל חלק א'

האינקה טרייל – חלק א׳: ההחלטה שהפכה לצעדים

עוד לפני שקנינו את כרטיסי הטיסה לפרו ידעתי דבר אחד: אני רוצה לצעוד באינקה טרייל.

42 קילומטרים על דרך אינקה בת כ־500 שנה, דרך ההרים, מדרגות האבן ואתרים עתיקים, עד למאצ'ו פיצ'ו – העיר הנסתרת.

זה נשמע לי מרגש, עוצמתי, כמעט רוחני.

כשהגעתי לשם חשבתי לעצמי דבר אחר לגמרי:

מה לעזאזל חשבתי לעצמי?

זה גדול עליי באלף מידות, הרגשתי.

אבל כבר הייתי שם.

והנה מה שקרה.

היום הראשון – ההחלטה שהפכה לצעדים

אחרי לילה שבאופן מופתי הצלחתי לישון, קמתי בחמש בבוקר. הייתי אסירת תודה על שינה רצופה, אפילו בלי התעוררות לשירותים. שלב ראשון ביציאה למסע מאתגר – לתת לגוף לנוח.

המועקה והחשש לא נעלמו. הם ישבו איתי בשקט.

אבל משהו בי כבר ידע: זאת החלטה.

והחלטות לא תמיד מגיעות עם ודאות. לפעמים הן מגיעות דווקא כשאת עדיין מפחדת, ובכל זאת בוחרת לצעוד.

אני יוצאת למסע!

יום קודם דיברנו עם הילדים. הרגשתי את הגאווה שלהם בנו, ואפילו קצת דאגה. זה נתן לי אנרגיה ותחושת משמעות שליוו אותי כבר מהצעדים הראשונים.

כמו בטיול אחרי צבא, רק שהפעם התהפכו היוצרות: ההורים, כמעט בני 60, מטיילים בפרו, והילדים בארץ מטפלים בתינוקות ועוקבים אחרינו בסקרנות ובחשש קל.

לא יצאתי לאינקה טרייל רק כדי להגיע למאצ'ו פיצ'ו.

טוב, אולי גם.

אבל יצאתי גם כדי להראות לעצמי שאני יכולה.

קילומטר 82 – יוצאים לדרך

אספו אותנו בשבע בבוקר.

"בואו נתארגן בתחנת היציאה", אמר רולנדו, המדריך שילווה אותנו בימים הקרובים.

ואז התברר שאנחנו רק ארבעה בקבוצה: טל, אני, ליסה ובנה בן ה־14, שניהם מדנבר, קולורדו.

זוג נוסף, ביל ולורי מאריזונה, בני 71 ו־65, היו איתנו בחלקים מהדרך. הם קנו את הגרסה המשודרגת של הטיול: לינה בגלמפינג, ארוחות בכלי חרסינה, מקלחת חמה בכל ערב ואפילו מעסה צמודה.

מודה. קינאתי קנאה עזה.

אבל בהמשך התברר שגם עם כל השדרוגים, עדיין צריך ללכת את האינקה טרייל. וכמו גדולים – הם עשו אותו.

נקודת המוצא, קילומטר 82, נראתה כמו מסיבה ענקית.

קבוצות־קבוצות, כל אחת בצבע אחר. אנחנו בכתום. פורסים מחצלות על הרצפה, מחלקים תיקים קטנים וחטיפים לדרך, ופתאום אחד החששות הגדולים שלי מתפוגג.

שק השינה, בגדי ההחלפה וכל מה שלא צריך בזמן ההליכה – הפורטרים יישאו עבורנו.

על הגב נשארים המים, מעיל הגשם וכמה דברים קטנים.

פתאום שישה קילו הופכים להרבה פחות.

ואפשר להתחיל ללכת.

היום ה״קל״

היום הראשון נחשב ליום "קל".

אבל מתברר ש"קל" היא מילה מאוד יחסית באינקה טרייל.

המסלול די מפרך. עליות וירידות מתחלפות כמו נשימה.

ולאט לאט גם הנשימה שלי נרגעת.

אני מתחילה להתרגל למסלול, לקצב, לתיק שעל הגב ולרעיון שזה מה שאנחנו עושים עכשיו.

היום הראשון עובר בחלקו דרך כפרים, ולכן יש עדיין רוכלים בדרך, מקומות מנוחה ואפילו שירותים נקיים בעלות של סול אחד – בערך שקל. בשלב הזה של החיים, שירותים נקיים באמצע טרק הם בהחלט סיבה להכרת תודה.

ואז מגיעה ארוחת הצהריים.

אני לא יודעת למה בדיוק ציפיתי – אולי לסנדוויץ' וקצת אגוזים – אבל על השולחן מופיעות לביבות תפוחי אדמה, דגים, ירקות ועוד.

וכך נגלה שבצהריים ובערב אנחנו נשב בתוך האוהל הכתום שלנו ונאכל ארוחות גורמה שמבשל עבורנו שף באמצע ההרים.

מי היה מאמין.

אחרי הארוחה – זמן לעכל, תרתי משמע.

אני נחה ואוגרת כוחות.

בטיולי ההליכה שלנו אני בדרך כלל בסדר, אפילו יותר מבסדר. אבל כאן אני מוצאת את עצמי מוקפת באנשים שנראים לי כמו מטיילים מקצועיים, ושוב עולה המחשבה שאולי לא אצליח לעמוד במשימה.

"אני מדריך באינקה טרייל כבר 15 שנה. אצלי כולם מסיימים את השביל", אומר רולנדו בגאווה.

אני לא מצליחה להחליט אם העובדה הזאת מרגיעה אותי או מלחיצה אותי אפילו יותר.

מלון של מיליון כוכבים

בערב, אחרי ארוחת הערב, אנחנו מוצאים את עצמנו ארבעתנו שוכבים על המחצלות ומביטים לשמיים.

האפליקציה של טל מזהה צורות וקבוצות כוכבים, ואנחנו מנסים להבין מה אנחנו רואים שם למעלה.

הלילה קר ובהיר.

אין חדר.אין מיטה.אין מקלחת חמה.

אבל יש מעלינו שמיים עצומים.

כמו שאומרים – מלון של מיליון כוכבים.

במהלך הלילה מצאתי את עצמי עטופה בתוך שק השינה כאילו הייתי סוכרייה.

אבל ישנתי.

אפילו קמתי פעם אחת באמצע העלטה לשירותים, מצאתי את הדרך – וחזרתי לאוהל בשלמות.

וזה אולי נשמע כמו הישג קטן.

אבל בלילה הראשון של האינקה טרייל, מבחינתי, גם זה נחשב.

יום אחד מאחורינו.

אני עדיין מפחדת ממה שמחכה לנו מחר.

אבל משהו כבר השתנה.

אתמול שאלתי את עצמי שוב ושוב: למה אני צריכה את זה?

היום כבר התחלתי לקבל תשובה.

פשוט התחלתי ללכת.