מפת החלומות פרו- 9. מקומות קדושים/רוחניות

9. מקומות קדושים / רוחניות

כשאני אומרת את המילים "מקומות קדושים", קופצים לי לראש קלפי הרביעיות משנות ה־70. קטגוריות כמו "ערים", "קיבוצים", "הרים", "עתיקות" ו"נופי הארץ". מכל המקומות הקדושים בקלפים זכרתי רק את הכותל המערבי.

חיפוש קל בצ'אט ג'י־פי־טי החזיר אותי 50 שנה אחורה וגילה לי שאלה בכלל היו קלפים של העיר ירושלים. ברביעייה של המקומות הקדושים היו קבר דוד, בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, הכותל המערבי וכיפת הסלע.

וכל הזיכרונות האלה עולים כי חלק מהטיול שלנו מוקדש ל"מקומות קדושים".

וושינגטון (כן, זה השם הפרטי שלו), המדריך שפוגש אותנו בחלקו השני של הטיול, שואל אותי אם אני מתרגלת רוחניות.

אני עוד חושבת על תשובה הולמת לשאלה, וטל כבר עונה במקומי שאנחנו חברים בקהילה קונסרבטיבית בהרצליה ושאני משמשת כיו"ר משותפת של הקהילה.

התשובה הזאת לא מספקת את וושינגטון.

אני מבקשת הסבר. מעולם לא שאלתי את עצמי אם אני "מתרגלת רוחניות".

"את מרגישה אנרגיות?" הוא מנסה לפשט את השאלה אחרי שראה את סימן השאלה הגדול על הפרצוף שלי.

"כן", אני עונה.

"את עושה משהו עם נשימות?"

"כן, אני מתרגלת יוגה."

"אז כנראה שאת מתרגלת רוחניות", הוא קובע.

המקומות הקדושים שבהם אנחנו מבקרים רחוקים מאוד מהקלפים שאני זוכרת מילדותי. אבל אולי במחשבה שנייה הם בעצם לא כל כך שונים.

מקדש השמש, מקדש הירח, מקדש המים, מקדש הפוריות, הדלת עם האנרגיות – אלה רק חלק מהמקומות שאנחנו מבקרים בהם במסע המטורף הזה בפרו.

חלק מהמקומות מאוד "מוחשיים", כמו מקדש הפוריות, ובאחרים נשארו בעיקר שרידים של הוד ושל המון מחשבה על זוויות השמש, ימי ההיפוך, הטבע והרוחניות.

ראשית, מרבית ההרים כאן קדושים. היחס אליהם מזכיר לפעמים יחס לבני אדם חשובים ומיוחדים. כל תפילה מתחילה בפנייה להרים שבסביבה. מקדישים זמן, אומרים את שמו של כל הר ופונים אליו.

ויש את פאצ'אמאמה – אמא אדמה.

היחס לאדמה הוא יחס של קדושה ושל הכרת תודה – על האוכל, על היבול ועל כל מה שהיא נותנת. כששותים, נהוג לשפוך מעט מהמשקה לאדמה, לפאצ'אמאמה, ולהגיד תודה.

בשלב הזה של המסע הראש שלי כבר מלא במקדשים שבהם ביקרנו ובטקסים שבהם נכחנו, שמודים בהם לאמא אדמה.

ואני מנסה לדייק לעצמי מה אני מרגישה סביב המקומות האלה וסביב רוחניות בכלל.

בסופו של דבר אני מוותרת קצת על השמות, על הפרטים ואפילו על ההיסטוריה, ומאפשרת לעצמי פשוט להרגיש.

כך במקדש הירח, שמחובר לנשיות ולירח, אני ממש מתרגשת ומאפשרת לעצמי לשבת למדיטציה מול הסיתות המדויק החצוב בסלע כבר מאות שנים.

וב"דלת" שאמורה, על פי האמונה המקומית, לחבר לעולמות אחרים, טל ואני מתמסרים לרגע לסלע הקריר. אני מניחה עליו את הגוף ומרגישה ממש ויברציות שעוברות דרך הסלע.

מה זה?

אין לי מושג.

אבל אני מרגישה.

גם הטקסים שאנחנו נוכחים בהם שונים מאוד מכל מה שאני רגילה אליו. יש אש ושריפה של עלי קוקה, תירס, אורז, עוגיות ועוד ועוד – כחלק מטקס שמבקש לפתוח את הדרך למזל טוב ולשחרר דברים שכובלים אותנו.

אני חושבת לעצמי שכל הדברים האלה בטח לא יזיקו.

אנחנו מטיילים כבר יותר משלושה שבועות, וכנראה שגם לזה יש משמעות. משהו בזמן הזה מאפשר לי להתמסר יותר לתהליכים, למקומות ולאנשים. הראש מרגיש פנוי יותר והגוף נקי יותר.

ואני עדיין לא יודעת לענות לוושינגטון אם אני "מתרגלת רוחניות".

אני גם לא יודעת אם המקומות האלה הם שמאפשרים לי להרגיש את האנרגיה, או שמשהו בתוכי, אחרי שלושה שבועות של מסע, פשוט פנוי יותר להרגיש אותה.

ואולי אני בכלל לא צריכה להחליט.

אולי, כמו עם ההר שמדבר בעד עצמו, גם כאן לא הכול צריך הסבר.

לפעמים אפשר פשוט לעמוד מול הר, להניח יד על אבן בת מאות שנים, להודות לאדמה – ולהרגיש.