מפת החלומות- פרו . אריקיפה חלק א'
מפת החלומות – פרו | אריקיפה, חלק א׳
הגענו לאריקיפה בלילה.
יש משהו מרגש בלהגיע למקום חדש בלילה. הכול חשוך, לא באמת רואים איפה נמצאים, ואז בבוקר מתגלית ההפתעה. מצד שני, יש גם משהו כבד בהגעה בלילה – הכול נראה זר יותר.
וגם אנחנו קצת כבדים, בעיקר עם המזוודות. בכל זאת, נסיעה של חודש, מזגי אוויר מתחלפים וטראקים.
אולי זה המקום לכתוב שתי מילים על האריזה שלנו. הקדשנו לה לא מעט זמן ומחשבה: בגדי טיולים, מקלות הליכה, מעיל חם, בגדים לטיולים בעיר, הרבה תחתונים וגרביים, וחשוב מכול – התרופות, שאני קוראת להן "אלה שיחזרו איתנו חדשות". בכל זאת, מטיילים חודש בעולם השלישי.
לפגוש סוף סוף את יססי
ביציאה משדה התעופה פגשנו את יססי, בעלת חברת הנסיעות שארגנה עבורנו את הטיול כולו.
בחודשיים האחרונים אנחנו ובכל הכנות, בעיקר טל בקשר כמעט יומיומי איתה. דייקנו ושייפנו יחד את התוכנית ושמנו לב לפרטים הקטנים והגדולים: מתי מתחיל הטיול? האם המלון הזה מתאים? כמה זמן הולכים באותו יום? ועוד ועוד.
ועכשיו סוף סוף נפגשים. יססי דומה לגרסא שלה בזום- צחקנית רצינית ויסודית מאוד.
אחד האתגרים שלנו בימים הקרובים הוא להתרגל לגובה. לימה והמקומות שבהם ביקרנו עד עכשיו נמצאים פחות או יותר בגובה פני הים, אבל עם ההגעה לאריקיפה אנחנו מתחילים לטפס. כרגע אנחנו בגובה של כ־2,300 מטר, ובהמשך נגיע גם ל־4,000.
אני מודה שכל נושא הגובה מעורר בי חשש. סיפורים על מסכות חמצן בבתי מלון ובאוטובוסים, ועל אנשים שנאלצו להפסיק את הטיול בגלל מחלת גבהים, גרמו לי להצטייד בחצי בית מרקחת נייד.
רופאת המשפחה שלי, שבעבר עבדה כרופאה במרפאת מטיילים בנפאל, דווקא הרגיעה אותי. לדבריה, רוב האנשים שמגיעים לפרו בכלל לא נדרשים לקחת את הכדורים הקטנים והמיוחדים, בתנאי שנותנים לגוף זמן להתרגל לגובה.
וכך הוחלט שנשהה באריקיפה חמישה לילות – הזמן הארוך ביותר שנשהה במקום אחד לאורך הטיול.
אני שמחה. אחרי שבוע בדרכים אני מרגישה שאני צריכה קצת שהייה במקום אחד. ואני גם רגועה מכך שאת יום כיפור נעביר כאן, בלי תוכנית מחייבת.
הגוף יודע
עד שאנחנו מגיעים למלון כבר עשר בלילה, וכל המחשבות שלי מופנות למקלחת החמה שעוד רגע אהיה בה.
יססי יושבת איתנו בסבלנות, מסבירה קצת על העיר ובעיקר מלמדת אותנו כיצד להיעזר בעלי הקוקה כדי להסתגל לגובה: שמים שישה עלים במים רותחים, כמו חליטה, ושותים.
העלים נמצאים במלון באזור הקפה והתה, בערך כמו עלי נענע בארץ. אין דרמה.
המלון יפה ומעוצב בצורה מיוחדת. צעד אחד פנימה – ושוב אנחנו נתקלים בחבורה העליזה: ענת, רונן, עמי ושרי.
מתחבקים ומתנשקים כאילו לא נפגשנו מזמן. למעשה, עברו יומיים.
הם מקדימים אותנו במסלול, ואחרי יום משותף באריקיפה ימשיכו פחות או יותר לאותם המקומות שאנחנו נגיע אליהם, רק בזמנים אחרים.
הראש שלי מרגיש דחוס.
האם זה הגובה? יום הנסיעות הארוך? אולי איזה צינון שמזדחל כבר כמה ימים?
ופתאום אני נזכרת בשיחה חשובה שהייתה לי עם אבא כמה חודשים לפני שנפטר.
אבא שאל אותי אם אני פוחדת למות.
אמרתי לו שברור שאני פוחדת למות, אבל אני פוחדת יותר לא לחיות את החיים במלואם.
והנה יצאנו למסע הזה. ועכשיו נבלה כאן כמה ימים כדי לתת לגוף להתרגל לגובה.
אני מדברת עם הגוף שלי, והוא יודע בדיוק מה הוא רוצה: להיות בחוץ. באוויר הפתוח.
השעה 22:45 ואנחנו יוצאים לרחוב.
האוויר צח ונעים. מוצאי שבת, הכיכר הומה ויש אווירה של מסיבה. אנחנו מסתובבים, נושמים, מסתכלים.
חוזרים למלון קרוב לאחת בלילה.
הראש כבר פחות כואב.
יום כיפור, אריקיפה
השעה אחת בלילה כאן. בארץ כבר תשע בבוקר והוואטסאפ פעיל. בישראל ערב יום כיפור, ואצלנו אמצע הלילה.
אני מדברת עם אמא. היא מתכוננת לארוחה המפסקת.
אני מתכתבת עם וורן, שאיתו אני חולקת את הובלת הקהילה המסורתית שלנו בהרצליה. הכול מוכן. אני מסייעת לו לשייף את הנאום לערב, בודקת את סדר הזמנים של התפילה – ומתגעגעת.
מאוד מתגעגעת.
יום כיפור אמור להיות יום קשה, בוודאי לא "כיפי", אבל בשנים האחרונות הוא הפך עבורי ליום קסום. האפשרות לשהות יממה שלמה אחרת. בלי רעש, בלי מכוניות, עם תפילות שנוגעות לי בלב.
והשנה אני כל כך רחוקה.
ובבוקר – הקסם
למחרת בבוקר אנחנו קמים לקסם.
אריקיפה מוקפת בשלושה הרי געש, חלקם עם פסגות מושלגות. העיר יפהפייה, נקייה, והאוויר נקי וצלול.
הבוקר אנחנו בסדנת בישול בבית של משפחה מקומית. בארץ כבר נכנס הצום.
מקבלות את פנינו ליליאנה ובתה, שאת שמה, לצערי, לא הצלחתי לזכור.
ביום־יום ליליאנה היא מנהלת חשבונות, ובמקביל הקימה עסק קטן של סדנאות לבישול פרואני. הבת שלה היא סטודנטית לרפואה באוניברסיטה המקומית, ובמהלך הסדנה היא מסייעת בשטיפה, בהכנות, בהורדה מהאש ובעצם בכל מה שצריך.
ליליאנה מתנצלת שבעלה לא נמצא. הוא עובד במכרות הנחושת ליד קוסקו, מרחק של כמעט יממה נסיעה. עשרה ימים במכרה ועשרה ימים בבית.
לפני שאנחנו מתחילים לבשל, ליליאנה עורכת לנו סיור בבית. פסלונים קטנים של הבתולה, צלבים, דמותה של פטרונית העיר אריקיפה ועיצוב שמרגיש כאילו נשאר משנות השישים.
משם אנחנו יוצאים לגינת הירק שלה, שהיא גאה בה מאוד. רוב הירקות שנבשל איתם היום מגיעים מכאן.
קצת אוכל פרואני
כמה מילים על האוכל המקומי – או לפחות על האוכל שאנחנו פגשנו עד עכשיו.
קאוסה היא מנה שבנויה משכבות של פירה תפוחי אדמה, אבוקדו, דג או בשר ואז שוב פירה. יש גם גרסאות עם ירקות וללא בשר, ולעיתים עם מאכלי ים. מנה ממש טעימה, ואותה אנחנו מכינים בסדנה.
בפרו אוכלים המון דגים, ובמיוחד סביצ'ה מדגים טריים. הפרואנים מתגאים בסביצ'ה שלהם – ובצדק רב.
באופן כללי האוכל כאן מאוד לטעמי: המון דגים והמון תפוחי אדמה. לפי המדריך שלנו, בפרו יש יותר מ־2,000 זנים שונים של תפוחי אדמה. אפילו תפוחי אדמה מיובשים.
הסדנה עוברת בנעימים. שלוש שעות של קיצוץ ירקות, בישול ואידוי. הכול מההתחלה, בלי קיצורי דרך.
ליליאנה ובתה דואגות לפלייליסט של שירים מקומיים, ליאו המתורגמן מסייע, ואני מתנסה גם בבישול מקומי וגם בספרדית שלי, שבהתחלה יוצאת שבורה למדי ובהמשך אפילו משתפרת.
הבת, הסטודנטית לרפואה, מספרת שמאז מגפת הקורונה יש בפרו ביקוש גדול לרופאים. הרבה רופאים ותיקים פרשו אז.
"אני רוצה להיות כירורגית", היא אומרת בביישנות.
אנחנו מסיימים את הסדנה בארוחת צהריים מלכותית מכל מה שבישלנו: מרק, קאוסה, תבשיל דג וגלידה תוצרת בית שהכינה חברה של ליליאנה.
יום כיפור אחר
יום כיפור עובר בצורה מוזרה.
צריך לשתות, כי ככה מתמודדים עם הגובה. אין כאן יהודי אחד שאנחנו מכירים, ואפילו ענת והחברים כבר המשיכו הלאה.
ואנחנו פשוט משוטטים ברחובות העיר, לאן שהרגליים נושאות אותנו.
אחרי כשעתיים של הליכה מאוד איטית , כדי לא להעמיס על הגוף , אנחנו מגיעים לאחד הרחובות הראשיים בעיר.
רחוב ירושלים.
חיפשנו סמלים - ומצאנו.
אני קוראת את "כל נדרי" ואת תפילת נעילה. בארץ כבר הסתיים הצום.
כמו בכל שנה אני מתקשרת לאמא, לשמוע שהכול בסדר ונרגעת שהצום עבר בטוב. ומקבלת את הסרטונים המרגשים מצאת הצום בקהילה שלנו בהרצליה: כולם בלבן, תקיעת השופר ואווירת הקדושה.
רחוקה מאוד, ומרגישה קרובה.
אנחנו צועדים למסעדה חמודה כדי לסיים את הצום שלנו. שוב דגים ותפוחי אדמה, אווירה טובה.
"לשנה הבאה בירושלים."
מחר נסייר באריקיפה. למחרת נצא קצת מחוץ לעיר.
עד יום חמישי אנחנו אמורים כבר להיות קצת יותר מורגלים לגובה, ואז נמשיך לכיוון קניון קולקה.
המסע ממשיך.
Comments