מפת החלומות פרק 2 בים באויר וביבשה

בסוף קיבלנו תעודות, והרגשתי כל כך ראויה לתעודה הזאת. בכל זאת, יצאתי מאזור הנוחות שלי ביג־טיים ושהיתי במטוס קל ומתנדנד במשך חצי שעה.

אבל למה להקדים את המאוחר?

יוצאים מלימה

אחרי יומיים בלימה, שאפשרו שחרור חלקי מאוד מהג'ט לג והתחלה הדרגתית של התרגלות למקום המופלא הזה, אנחנו יוצאים דרומה.

היעד: שני מקומות מופלאים ומרגשים – פאראקס ונסקה – וביניהם גם אתר החולות המדהים וואקאצ'ינה.

אמרנו "טיול אחרי צבא", אבל מכיוון שמאז הצבא עברו כבר כמה עשורים, אנחנו בוחרים בגרסה קצת יותר נוחה שלו. בין השאר, אנחנו נוסעים ברכב מרווח עם הנהג המקסים הנס ולנים בבתי מלון מפנקים.

הדרכים ארוכות ומשובשות, ולאט לאט אנחנו נכנסים לתחושה אחרת לגמרי. כפרים קטנים בצדי הדרך, בתים לא גמורים, קבצנים ושלטי בחירות.

משהו בדרך מזכיר לי שילוב של הודו, סיני, ובאופן מפתיע גם את הביקורים המשפחתיים ביריחו כשהייתי קטנה, בדרך לסבא וסבתא בטבריה.

מה עושים בדרך ארוכה?

טל מנצל את הדרך להתעדכנות בוואטסאפ. אני יודעת שהתעסקות בטלפון תוך כדי נסיעה תגרום לי להרגיש לא טוב, ולכן מסתפקת במוזיקה באוזניות.

בהמשך אני בוחרת להתעדכן דווקא בירח הדבש של נעמי ועידן.

הם נסעו ליפן כבר בתחילת ספטמבר, ובכל כמה ימים מעלים סרטונים שבהם הם "מסכמים את היום". חלק מהסרטונים מצחיקים ממש, חלקם כמעט אנתרופולוגיים ומביאים את ההתפעלות שלהם מהתרבות השונה, וחלקם מרגשים וחושפים באופן אמיץ את הקשר של הזוג הצעיר.

הסרטונים שלהם גורמים לי לחשוב גם על הטיול שלנו, ומעוררים בי מחשבות והמון השראה. אני מוצאת שמחה מיוחדת בלטייל כאן, בפרו, ובו־זמנית להיות איתם במחשבה ביפן. ולאט לאט אני ממש "מתמכרת" לסרטוני סיכום היום שלהם.

הבחירות המקומיות

אחרי כמה שעות אני מוצאת התמכרות חדשה: שלטי הבחירות שבצדי הדרך.

הבחירות המקומיות יתקיימו כאן בתחילת אוקטובר. השלטים דומים זה לזה – עיצוב פשוט, עם חורים למעבר אוויר - ובעיקר לא ממש מובנים לי.

אדם מרובע לסת, עם גבות עבותות, שכנראה עונה לשם "חואניטו", מככב במודעות. יש גם את אליאס ואת פדרו. כהרגלי, אני מחפשת נשים מתמודדות ולא כל כך מוצאת.

ואז מופיעים ציורים של כלבים ועליהם איקס גדול.

אני לא מבינה. זה המצע שלהם? רוצים להיפטר מהכלבים?

בהמשך חואניטו מופיע עם פפה ולילה במודעה משותפת. שוב הכלבים. שוב האיקסים.

הנסיעה ממשיכה, ואני מחליטה ביני לבין עצמי שאם הייתי צריכה להצביע, לא הייתי בוחרת באף אחד מהם.

ואז מופיעה אוולין.

רק שתי מודעות שלה. אוולין נראית בשנות החמישים לחייה, פנים חזקות, והיא מונה את ההישגים שלה. בלי כלבים ובלי איקסים.

בחרתי בה.

תחנה ראשונה – פאראקס

הדרכים נמשכות והנסיעה איטית מאוד, עד שאנחנו מגיעים לתחנה הראשונה – פאראקס.

והמלון? מ ד ה י ם.

אנחנו פוגשים שוב את חבורת הישראלים העליזה – ענת, חברתי מהלימודים, בעלה רונן וזוג החברים שלהם, עמי ושרי. זה מצחיק ומשמח להיפגש שוב, הפעם כאן. בתוך זמן קצר נוצרת חבורה עליזה ומלאת צחוקים.

טל ואני מחליטים לנצל את המלון כדי "להוריד" מעלינו את שאריות הג'ט לג.

ואיך עושים את זה?

לדברי חברתי הטובה – באמצעות מים.

אז אנחנו בבריכה, אחר כך בג'קוזי, מתפנקים במסאז' ומרגישים מוכנים ליומיים הקרובים.

ואז הבטן מדברת

בערב אני לא מרגישה טוב. הבטן מדברת. ביקורים תכופים בשירותים.

אמרו לי שזה עלול לקרות, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.

והמחשבות מיד מתחילות: האם עכשיו אצטרך להיות כל הזמן במצב מאוזן? אוףףף.

ואז אני נזכרת בטיפות שפנינה, חברתי, ציידה אותי בהן לפני הנסיעה. טיפות אורגנו.

"שימי עשר טיפות, קצת מים, תשתי. קצת טעם של פיצה."

אני עושה בדיוק מה שאמרה.

וזה פועל כמו קסם.

תוך חצי שעה הבטן ממש בסדר. ואני מודה לעצמי שהקשבתי והתייעצתי, ובעיקר לפנינה האהובה ש"דחפה" לי את הטיפות לפני הנסיעה.

פאראקס – כשהמדבר פוגש את הים

פאראקס היא עיירת חוף קטנה בדרום פרו, כ־250 ק"מ מדרום ללימה, במקום שבו המדבר פוגש, באופן כמעט דרמטי, את האוקיינוס השקט.

עיקר העניין באזור הוא השמורה הלאומית פאראקס, שמשלבת נופי מדבר, מצוקים וחופים, ובהם החוף האדום המפורסם. מול החוף נמצאים איי בייסטאס, המכונים לעיתים "גלפגוס הקטנים", ובהם אפשר לראות אריות ים, פינגווינים ועופות ים מדהימים.

ואנחנו מתחילים דווקא מהים.

מוקדם בבוקר אנחנו עולים על הספינה עם עוד כ־40 תיירים חמושים במצלמות. אני לא מחבבת סירות, מחלת ים ותזוזות על המים. יותר נכון – הגוף שלי לא מחבב.

אבל כמו בטיול אחרי צבא, אני מחליטה "ללכת על זה".

הסירה, מעין סירת מרוץ גדולה, מתקדמת במהירות לכיוון האיים. האוויר נעים עד קריר, והמדריכה החמודה מדקלמת לאורך כל המסלול את ההסברים בשתי שפות.

ואז מגיעה ההפתעה – פינגווינים קטנים מקפצים בין הסלעים לים. אריות ים, שחפים ועוד ועוד.

מופלא ויפה בעיניי לפגוש את כל חיות הים האלה חיות בצוותא על אי קטן.

ההפלגה עוברת בהצלחה יתרה, ויש אפילו כמה תמונות מקסימות שצולמו על ידי זוג ישראלים שפגשנו בספינה.

ואני כבר יודעת שמחר אעלה על המטוס הקל.

ויודעת גם שאני עדיין יכולה לשנות את דעתי.

פרו – מדינה של גם וגם

הביקור בשמורת פאראקס מרגש אותי בעוצמה של הטבע.

הרים גבוהים בגוונים של חום, חמרה ואדום מתנשאים מעל חופי תכלת, ובתווך – מדבר.

המדריך מסביר על התופעות הגאולוגיות של האזור: כמעט אין גשם, יש לחות באוויר, יש מי תהום ונהרות. אני מקשיבה, אבל את הנוף עוצר הנשימה הזה אי אפשר באמת להסביר במילים. גם אי אפשר להכניס אותו לתוך עדשת המצלמה.

צריך פשוט לחוות אותו במלוא עוצמתו. להיות בכאן ועכשיו.

ואני חושבת על המדינה המדהימה הזאת, שבינתיים אני מכירה רק כמה ימים. נדמה לי שהיא מרשה לעצמה להיות גם וגם.

בדיוק כמו הטבע כאן.

גם מים וגם מדבר.גם נצרות וגם אמונה באלים.גם חשמל של 220 וולט וגם 110 וולט – "תכניסי את הכבל, מקסימום יעבוד".גם רוחניות וגם פרקטיות.

ובטח עוד הרבה "גם וגם" שאגלה בימים הקרובים.

דברים שרואים משם לא רואים מכאן – טיסה מעל נסקה

נסקה היא עיר מדברית בדרום פרו, המוכרת בעיקר בזכות קווי נסקה – מאות ציורים וצורות ענק שנחרטו בקרקע המדברית לפני כ־1,500–2,000 שנה. בין הדמויות אפשר לזהות קוף, עכביש, קוליברי וצורות גאומטריות עצומות. המסתורין הגדול הוא לא רק איך יצרו אותן בדיוק כזה, אלא גם לשם מה. ההשערות נעות בין טקסים דתיים וסימון מקורות מים לבין משמעות אסטרונומית.

את הקווים אפשר לראות בצורה הטובה ביותר מלמעלה, ולכן אחת החוויות המזוהות ביותר עם נסקה היא טיסה במטוס קל מעל המדבר.

אבל לפני המטוס – יש לנו לילה במקום חלומי.

יין, פיסקו וחלום קטן

אנחנו זוכים לישון ממש בסמוך ליקב. הילדים תמיד אומרים שלא משנה לאן ניסע – בסוף נגיע ליקב.

היקב מיוחד, והמלון הסמוך נראה כאילו יצא מתוך סרט. מסוג הסרטים שבהם מישהי עוזבת את החיים החומרניים בניו יורק, לוס אנג'לס או טקסס ומגיעה למקום שבו הכול פשוט יותר והטבע פשוט נכנס ללב.

ממרפסת החדר נשקפות שורות ארוכות של גפנים, שיהפכו בהמשך ליין ולפיסקו.

וכמובן שאי אפשר להיות בפרו בלי לפגוש את הפיסקו – המשקה האלכוהולי המזוהה כל כך עם המדינה. הוא אינו יין אלא ברנדי ענבים, ונחשב לחלק מהגאווה המקומית. אנחנו טועמים, לומדים קצת על תהליך הייצור, וכמובן מגיעים גם ל־Pisco Sour המפורסם.

ועכשיו באמת – המטוס

אחרי יותר משלוש שעות נסיעה – מודעות בחירות, נעמי ועידן, מוזיקה – אנחנו מגיעים לנסקה.

עוד לפני שאנחנו מספיקים להתאושש מהדרך, אנחנו נדרשים לעלות על המשקל.

"המטוס לא יכול לקחת משקל כבד. זה מטוס קל."

עם התיק והמים מחליטים שאין לנו מקום. ארבעה אנשים כבר עלו למטוס, ואיתנו הוא יהיה כבד מדי.

לא ברור לי אם אני צריכה להיעלב או לשחרר אנחת רווחה.

זה לא שפחדתי ממש לעלות. זה פשוט... לא הסתדר.

אבל כשדברים צריכים לקרות, הם קורים.

אנחנו עולים לטיסה הבאה עם זוג פרואנים צעירים. היא מצטלבת ומתפללת לכל האלים, והוא אוחז בחוזקה בכיסא המטוס – כאילו שאם יקרה משהו, הכיסא הוא זה שיציל אותו.

אני החלטתי שאני יוצאת מאזור הנוחות שלי ועולה. רק עם תפילה קטנה ו"רגילה" של טיסה.

ממריאים.

אנחנו טסים בין הנקודות המסומנות על המפה ומחפשים את הדמויות שמתחתינו. אני מנסה לצלם ולתפוס את הפלא הלא־ייאמן הזה.

מאוחר יותר נלך לראות את הדמויות גם מלמטה ונגלה שמקרוב אלה בסך הכול אבנים המסודרות על פני מאות מטרים. רק כשמסתכלים עליהן מלמעלה פתאום נוצר ההקשר.

מה רצו אנשי תרבות נסקה הקדומה לומר?

המטוס ממשיך לנוע מצד לצד.

"בצד ימין אתם רואים עכביש" – והטייס מטה את המטוס ימינה.

"בצד שמאל תראו צורה גאומטרית הדומה לקופסה" – והטיה שמאלה.

וכך שוב ושוב.

כשאנחנו מגיעים לדמות החמישית – ציפור ענקית בגודל של כ־50 מטרים – אני מתחילה להרגיש בחילה ומחליטה לוותר על הצילום.

אני פשוט מסתכלת למטה ולא מאמינה למראה עיניי.

ציפור ענקית ומדהימה פרושה מתחתיי.

אני נהנית מכל דמות שנגלית לעיניי ומדמיינת את האנשים שחיו כאן לפני כל כך הרבה שנים, מקדישים מחשבה, זמן ואמונה לעשייה המיוחדת והרוחנית הזאת.

חמש הדקות האחרונות של הטיסה עוברות בקושי, הבטן מתהפכת ואני מרגישה כבר את הסדנביץ שאכלתי לפני 4 שעות. אני כבר תוהה אם כדאי להחזיק את שקית ההקאה ביד, רק ליתר ביטחון.

ואז נוחתים בשלום.

הזוג הפרואני מוחא כפיים בהתרגשות, ואני שומעת – וגם משחררת – אנחת רווחה.

אני יוצאת מהמטוס ונושמת אוויר צח מלוא הריאות.

ואז אנחנו מקבלים את התעודות.

היינו בקווי נסקה. ראינו אותם מהשמיים.

ואני מרגישה כל כך ראויה לתעודה הזאת.

סלפי עם הטייס וטייס המשנה, מעל קווי נאסקה

תעודות הוקרה

על האי מאחורינו שלל חיות מדהימות