מפת החלומות- פרו . פרק 1 לימה

"אין מה לראות שם", "תוותרו ותמשיכו הלאה" – אלה חלק מהתגובות שקיבלנו כשסיפרנו שאנחנו מתכננים לעצור בלימה.

אבל אני כבר למדתי: בכל מקום יש מה לראות. במיוחד אם זה מקום שעוד לא הייתי בו, והוא נמצא בקצה השני של העולם.

בלימה מקבל את פנינו גרמן, מדריך הטיולים שלנו ליומיים הקרובים. בידיו שלט עם השם SADEH. כבר כמה פעמים בחיי חיכו לי בשדה תעופה עם שלט ועליו שמי, ובכל פעם מחדש זה קצת מצחיק אותי ובעיקר מחמם לי את הלב.

בשנת 2023 שהינו כמה חודשים במינכן, ממש אחרי שאבא אושפז ולפני המלחמה. גרנו שם בדירה יפהפייה ועצומה, עם המון מקום לאורחים. בכל פעם שמישהו הגיע לבקר, הייתי נוסעת ברכבת לשדה התעופה חמושה בשלט מקושט. בהמשך הפכו השלטים האלה ל"ספר האורחים" המושקע שלנו – כל אחד הוסיף כמה מילים ליד שמו.

אז אולי בגלל זה, כשאני רואה את SADEH מתנוסס מולנו בשדה התעופה בלימה, אני מיד מחייכת.

לימה מקבלת את פנינו גם במזג אוויר מושלם. אחרי יותר מיממה של שדות תעופה ומטוסים, הבקשות שלי צנועות: אוויר טרי ומקלחת.

את שתיהן אני מקבלת ובגדול. מזג האוויר נעים ומלטף והמלון ממש מפנק. טוב, בכל זאת עברו כמעט ארבעה עשורים מאז הצבא...

את היומיים הבאים אנחנו מעבירים ב"טיול תיירים": מוזיאון, מרכז העיר, אתר עתיק דמוי פירמידה ששימש לפולחן לפני יותר מאלף שנה, וגם אחד המקומות המתוירים בלימה – מנזר סן פרנסיסקו.

שנינו, ובמיוחד אני, הפוכים לגמרי בשעות. ג'ט לג, עייפות וגב כואב משינה עקומה במטוס.

אבל תוכנית זאת תוכנית. הכול שונה, הכול אחר, ואני עדיין מנסה לעכל.

ואז מגיע הביקור במנזר סן פרנסיסקו.

אחרי ששמענו על ציורי הקיר, האריחים המדהימים והבנייה המיוחדת שמשלבת סגנונות מתקופות שונות, אנחנו יורדים למטה, אל הקריפטה – אזור הקבורה שהיה נהוג לקבור בו בעבר, בעיקר אנשים בעלי ממון.

ולמרות העייפות, העיניים שלי יוצאות מהחורים.

אנחנו פשוט צועדים בין עצמות אנושיות. עצמות של מבוגרים ואפילו של ילדים. גולגולות. עוד ועוד עצמות.

גרמן מסביר על תפיסת המוות ועל הרצון של הנפטרים "להמשיך הלאה", ואצלי, בלי שהתכוונתי, עולים זיכרונות מהסיור באושוויץ.

קראתי לא מעט על תרבויות עתיקות ועל תפיסות שונות של מוות, אבל כאן זה פוגש אותי ישר בפנים.

באולם המרכזי של הקריפטה מסודרות העצמות האנושיות – וגרמן מדגיש כמה פעמים שמדובר בעצמות אמיתיות – בצורה מעגלית. אי אפשר לצלם במנזר, ולכן התמונה שאצרף היא מהרשת.

כשיוצאים שוב החוצה, לימה נראית במבט ראשון כמו עיר מערבית, כמעט אירופאית. אבל כשמעמיקים קצת, מתחילים לפגוש שכבות אחרות – אמונות, מסורות ותפיסות של חיים ומוות ששונות מאוד מאלה שאני מכירה.

אולי זה הדבר הראשון שאני מתחילה להבין על פרו.

לימה היא עבורנו שער כניסה עדין אליה. אל השילוב המסקרן בין עתיק למודרני, בין רוחני לפרקטי, בין אמונות לחוקים.

ואת היומיים הראשונים שלנו אנחנו מקנחים ממש הבוקר בביקור באתר יפהפה ומרשים – מקדש Huaca Pucllana. שם הקריבו קרבנות אדם ( במיוחד נערות צעירות ש"נסעו" עם הוריהם לעעום הבא) אני מתקשה להכיל את האינפורמציה ומבינה שאני מריכה "לשנות דיסקט" ולהסתכל על הדברים ללא שיפוטיות מערבית שלי ועם המון אמפטיה וחמלה.

ואני חושבת לעצמי שאולי דווקא טוב שלא הקשבנו למי שאמרו לנו: "אין מה לראות שם"