מפת החלומות - פרו פרולוג

מפת החלומות – זה השם שבחרתי, כי כל בלוג צריך שם.

אפשרויות נוספות שהציע ה"צ'אט" היו "גוף ראשון – פרו", שאהבתי, "60 – אהבה בדרכים", ועוד מבחר שמות שכללו את המילים 60, פרו והתפתחות אישית.

עכשיו, בין שמים לארץ, וללא סיוע הבינה המלאכותית, החלטתי על השם שילווה את המסע הזה:

"מפת החלומות – טיול אחרי צבא לקראת גיל 60 לפרו". או בקצרה "מפת החלומות- פרו"

אני בעד הגשמת חלומות. לעיתים אני גם מסייעת לאחרים להגשים את החלומות שלהם.

אני זוכרת את אמא עומדת בלב הריסות פומפיי לפני יותר מעשור, מאזינה להסברים ומתרגשת עד דמעות. להגיע לפומפיי היה החלום שלה מגיל צעיר, מאז שקראה את הספר "ימיה האחרונים של פומפיי".

אני נזכרת גם בתלמידים ובסטודנטים לאורך השנים, שבעקבות תהליך אישי החליטו להגשים חלום. במיוחד זכור לי סיפורה של ריקי, תלמידה בקורס קידום נשים לפני שנים רבות. ריקי, אישה חרדית ואם לשבעה ילדים בהפרשים צפופים, חלמה להתקדם בעבודתה. אבל היה לה גם חלום קטן ואישי שליווה אותה במשך שנים – ללמוד לנגן בגיטרה.

בסיום הקורס ריקי סיפרה בהתרגשות שכבר למדה את השיעור הראשון. המורה של הבת שלה נשאר עוד חצי שעה כדי ללמד גם אותה. עד היום אני זוכרת את האור בעיניים שלה כשסיפרה על כך.

"למה דווקא פרו?" שואלים אותי בחודשים האחרונים, מאז שקנינו את הכרטיסים והתחלנו לתכנן.

בכנות, אני לא ממש יודעת להשיב על השאלה הזאת. חלומות הם פשוט חלומות. יש להם את הנתיב המיוחד שלהם.

אם אני חושבת קצת יותר לעומק, אולי אני מסוקרנת מהתרבות העתיקה של האינקה, אולי אני נמשכת לנופים השונים והעוצמתיים, להרים, לים ולאנשים המיוחדים. ונדמה לי שמסע כזה הוא בדיוק מה שייתן לי את האפשרות לעבור לשלב הבא בחיים – החלק הזה שמגיע אחרי גיל 60.

אולי אני גם נמשכת לרעיון של "טיול אחרי צבא", שבמקור לא ממש עשיתי. טיול במקום רחוק והרפתקני, עם הפתעות, אנשים ונופים פראיים. טיול שיש בו שהייה בטבע, ובעיקר – שהייה ברגע.

והנה אנחנו על הטיסה, טל ואני. חמש שעות עד מדריד, ומשם עוד 12 שעות באוויר עד לימה.

בטיול הקודם שלי, "טיול אחרי צבא" לקראת גיל 50, טל לא הצטרף. הודו נראתה לו מלוכלכת ולא מושכת. אני נסעתי בקבוצה, ולאחר מכן נסעתי שוב – עם חברות.

הטיול להודו היה עבורי משנה חיים.

במשך חודש טיילנו מיכל, דלית, מירי ואני במקומות מיוחדים ולא שגרתיים בדרום העמוק של הודו. בתחילת המסע עצרנו בכל ערב במקום אחר, "פתחנו קלפים", דיברנו וצחקנו המון.

בחלק השני של המסע נשארנו במקום אחד לאורך רצועת החוף ויצרנו לעצמנו סוג של סדר יום: אני קמה בשבע לשיעור יוגה, אחרי השיעור מעירה את כולן, הולכות לשתות קפה ואז יורדות לחוף או יוצאות לטייל.

בעקבות הטיול ההוא הבנתי משהו משמעותי מאוד על עצמי: אני אדם שמח. אני אישה שמחה שחיה חיים שלא מדויקים לה.

שנה אחרי שחזרתי מהודו עזבתי את עבודתי בארגון ופתחתי עסק עצמאי שאני כל כך גאה בו – "איריס שדה רסלר – מנהיגות קשובה".

בסוף השנה אציין תשע שנות עצמאות. שנים מרגשות ומאתגרות בו־זמנית. שנים של המון התפתחות אישית ומקצועית, של דיוק עצמי ושל שמחה.

הזרעים נזרעו אז.

אני אפילו זוכרת את הרגע. 31.12.2016. היינו באמריטפורי, אצל "האמה המחבקת". חיכינו במשך שלוש שעות לחיבוק של האישה המיוחדת שנודעה בכל העולם בזכות החיבוקים שלה שמשנים חיים. יש שאומרים שהם אפילו גורמים לחולים קשים להבריא.

הגענו לשם באחד הימים העמוסים ביותר בשנה – היום האחרון שלה. דקה לפני ששנת 2016 הסתיימה.

אני זוכרת את המחשבה. אולי זו הייתה הרגשה, אולי אינטואיציה.

סביבי אלפי אנשים עוברים ממקום למקום בסדר מופתי: תור מול הבמה, אחר כך מצד ימין של הבמה, ולבסוף תור בצורת שבלול על הבמה.

ובתוך כל זה הגיע הבזק אחד ברור של תחושה:

עכשיו זה הזמן שלי לזרוח. עכשיו אני מוכנה.

הפעם תכננו את הטיול בשניים, טל ואני. טיול שמאפשר הגשמת חלום שלי – רוחניות, אנשים וטבע – והגשמת חלום שלו – הרפתקה, אתגר וחוויה.

חלמנו אותו יחד בתוך מציאות כמעט בלתי אפשרית של מלחמה, מקלטים ושאר אירועי החיים של התקופה האחרונה.

הטיול נבנה לאט ובעדינות, תוך טוויית החלקים השונים שלו בהתאם ליכולת ולעניין, ובעזרת חברים וקרובים שכבר היו שם.

זאת הפעם הראשונה שאני נוסעת לטיול "מאורגן פרטי": טיול עם תוכנית, רכב ונהג, כשה"קבוצה" היא טל ואני.

בהתרגשות של ההכנות טל נכנס לפרטי הפרטים של כל יום, ואני וידאתי שוב ושוב שהתוכנית גמישה ושאנחנו לא "חייבים" לעשות הכול בדיוק כמו שכתוב.

שני הדברים המרכזיים שרציתי להספיק לפני הנסיעה לא קרו.

לא הספקתי להגיש את כל העבודות ללימודים, והן יצטרכו לחכות עד שאחזור. וגם לא ממש התאמנתי עם ה"סוכן" ב-AI שעידן הקים לי כדי לתרגל דיבור בספרדית. אז אצטרך להמשיך לקרטע בדיבור – או פשוט להתאמן עד שאצליח.

כן הייתה תקופה סוערת ומרגשת מאז שהתחלנו לתכנן את המסע.

התקיימה החתונה הנפלאה של נעמי ועידן, וממש לפני כמה ימים נולד לנו נכד שלישי ומדהים. הלב שלי קרוע בין הרצון לסייע לבת שלי בשבועות הראשונים לבין הידיעה שעכשיו הזמן לנסוע.

במשפחה המורחבת התגלו גם נושאי בריאות שדרשו סיוע ותמיכה. ומבחינה מקצועית, קצת אחרי הפסקת האש של חודש אפריל, התחלתי פרויקטים אחרים ומרגשים והייתי ממש עסוקה.

אז עכשיו אנחנו על המטוס שיוביל אותנו ללימה – התחנה הראשונה במסע.

בטיסה הראשונה למדריד נזכרנו שהתחנה הראשונה שלנו בטיול "אחרי הצבא" המקורי, שהתקיים באירופה, הייתה גם היא מדריד – לפני 39 שנים ממש בתקופה הזאת ספטמבר.

אני נזכרת ביום הראשון שלי שם, אז במדריד, בנסיעה ההיא עם טל. טרום טלפונים סלולריים ואינטרנט. הריח השונה של החזיר המטוגן בכל מקום, הידיעה שאני רחוקה מהבית, תחושת הזרות.

והפעם אנחנו פוגשים במדריד את ענת, חברה ללימודים וקולגה, שמטיילת עם בעלה וזוג חברים לפרו.

אנחנו יושבים ומחכים לטיסה הבאה. חבורת ישראלים צחקנית שמשווה מסלולים ותכנונים.

ומה אני מצפה מהטיול?

אני מצפה להרפתקה.לאפשרות להתבונן מחדש בעצמי ובחיים שלי.לחוויות עוצמתיות של התפוצצות מול הטבע.

ואני מצפה לחוות את המסע יחד – כל אחד מאיתנו בדרך שלו ושלה.

אני מצפה להתרגש, ללמוד, לחוות ולהתעצם.

ימים יגידו.