מפת החלומות פרו- 7. האיים הלא אבודים

7. האיים הלא אבודים

רק אנחנו הגענו עם מזוודות.

המדריך, ברונו, הסתכל עלינו בעיניים עגולות, בתערובת של אי־הבנה ורחמים.“¿Dónde están las mochilas?” שאל. איפה התרמילים שלכם?

אנחנו לא ידענו.

השארנו בפונו את המזוודות הגדולות ויצאנו לשני לילות אצל משפחות בכפרים שעל האיים באגם טיטיקקה. והאיים האלה, מסתבר, כבר ממש לא אבודים.

כמה מילים על אריזה ל״טיול אחרי צבא״: די מהר החלטנו שעל המוצ׳ילה הגדולה, שהיא סוג של סימן היכר של הטיול הזה, אנחנו מוותרים. אנחנו עושים טיול של סקרנות, נופים, אתגרים ומפגשים מעניינים, אבל מוותרים על אפקט ה״צבי־צב״ - לסחוב את כל הבית על הכתפיים.

אז פנינו למזוודות. אבל גם ככה אנחנו די כבדים. ארזנו ליותר מחודש, בכל תנאי מזג האוויר - חם בלימה, קר בארקיפה - וגם ציוד שטח לטרק של המאצ׳ו פיצ׳ו. בקיצור, אנחנו ממש לא קלים.

ועכשיו נוסעים ליומיים להתארח אצל משפחות. חיכיתי לחלק הזה של הטיול.

אגם טיטיקקה נמצא בגובה של כ־3,800 מטר, על הגבול בין פרו לבוליביה. אגם עצום, כחול ויפהפה, מוקף הרים ואיים שבהם חיים אנשים ששומרים עד היום על מסורות ואורח חיים שעוברים מדור לדור.

התחנה הראשונה, אחרי כחצי שעה של שייט, היא איי הקש.

קשה להאמין למראה העיניים , מערכת שלמה של איים שבנויה על... קש. אנחנו שטים בין האיים ומגלים אימפריית קש שלמה. כ־2,000 תושבים חיים כאן ומתפרנסים מדיג, מעבודות יד וכמובן מתיירות. את שכבות הקש צריך לחדש כל הזמן, אחרת האי פשוט ישקע.

אנחנו יורדים מהסירה ומדדים אל הספסלים שהוכנו עבורנו. מסבירים לנו על החיים כאן: צריך כל הזמן לתחזק את האי ולבנות מחדש את הרצפה, והאי עצמו זז , בכל זאת, הוא עשוי מקש.

נכנסים גם לבתים, מעין חושות קטנות. בכל ״בית״ מיטה, כמה בגדים תלויים על ווים, רדיו קטן וזהו. לשירותים צריך לשוט לאי אחר.

הנשים יושבות וסורגות, אורגות ורוקמות ללא הפסקה. יצירות צבעוניות ומטריפות שמתארות את החיים שלהן כאן. אחד הנושאים הוא זוגיות, מיניות והתרבות. בשביל ליצור תינוק, כך מסבירים לנו בחיוך, נוסעים לאי מיוחד - נוסעים שניים וחוזרים שלושה!

אנחנו עוזבים את האי בתערובת של פליאה ואנחת רווחה. פליאה על היכולת לחיות חיים כאלה, והכרת תודה , שלי וגם של המדריך אנחל , שלא אצטרך לישון הלילה על אי שעשוי מקש וזז כל הזמן.

ממשיכים לאי הבא – אמנטני.

״תנוחו, יש לנו נסיעה ארוכה״, מזהיר ברונו, שלא מפסיק ללהטט בין אנגלית לספרדית, כולל בדיחות קרש בשתי השפות.

כמעט שלוש שעות של שייט איטי. מבחינתי הוא אפשרי רק בישיבה בחוץ, עם הרוח על הפנים. בפנים מחניק ואני מרגישה את ארוחת הבוקר מתחילה לעלות.

אבל הנוף מטריף. מים כחולים ושמיים, מדי פעם אי קטן. צד אחד פרו, הצד השני בוליביה.

מגיעים לאמנטני, שם נישן הלילה.

השעה שתיים בצהריים ואני מסתכלת על המיצג המשעשע שנוצר על המזח: בצד אחד אנחנו, התיירים, בתצוגת אופנה של מיטב בגדי השטח - קולומביה, נורת׳ פייס וכדומה - עם תרמילי ענק על הגב. טל ואני עם הטרולי.

בצד השני עומדים המארחים בבגדים המסורתיים. הגברים במכנסיים שחורים, חולצה לבנה, וסט שחור וכובע אופייני למקום. הנשים בחצאית שחורה ותפוחה, חולצה לבנה רקומה וצעיף שחור ורקום.

אחת הנשים עומדת ומחכה לנו כשהיא סורגת בארבע מסרגות תוך כדי. היא תהיה המארחת שלנו.

ברונו מחלק אותנו למשפחות, ארבעה־חמישה תיירים בכל בית. טל ואני מתארחים אצל אריקה ולאונידס ושלושת ילדיהם, בני שמונה, שלוש ושנה, יחד עם סדריק הצרפתי שמטייל עם ניקול, אמא שלו.

האי כולו בנוי משבילי הליכה , ולפעמים אפילו בלי שביל , ומדרגות שכל אחת מהן בגובה אחר. אין כתובות, אין רחובות ובקושי יש שבילים.

אנחנו מטפסים לבית של אריקה ומגלים שזה אחד הבתים הקרובים ביותר למזח. אני אסירת תודה לברונו על הציוות הנוח, ורק מאוחר יותר מגלה שהסיבה היא... הטרולי.

האירוע על האי מתוזמן היטב: אוכלים צהריים אצל המארחים, נפגשים בפאב המקומי, מטפסים להר פאצ׳ה טטה -אבא אדמה - חוזרים לפאב למשקה, מתפזרים שוב לארוחת ערב אצל המשפחות, ובערב מסיבה עם תזמורת חיה. וכולם מתלבשים מקומי.

בינתיים אוכלים אצל אריקה, שהיא לגמרי אשת חיל ומתפעלת את עסק האירוח ביד רמה: מרק קינואה, תפוחי אדמה, לחם תוצרת בית וירקות.

הבית בנוי בצורת ח׳ ובמרכזו חצר פנימית. החדרים בסיסיים והשירותים בקומה מתחת. ״חדר האוכל״ הוא גם אזור האריגה של אריקה בנול מסורתי, מקום הכנת שיעורי הבית של הילדים, וגם חנות קטנה עם כובעי צמר, גרביים, צעיפים ועוד.

והנוף , עוצר נשימה. כל האגם פרוס מולנו.

אריקה מספרת שגם היא וגם בעלה נולדו באי. ההורים שלה גרים בחלק העליון של האי ויש לה סבא בן 107, שלדבריה ״כבר לא יכול ללכת״.

ואני חושבת איזו מגבלה עצומה זאת דווקא במקום שבו הולכים לכל מקום.

מסיימים לאכול ומתחילים ללכת לכיוון מרכז האי. אריקה מובילה – הרי גם אם תסביר לנו, אין שום סיכוי שנדע להגיע לבד.

ואני נזכרת ב״אזורים הכחולים״ - מקומות בעולם שבהם אנשים חיים שנים ארוכות ובבריאות טובה. אחת התובנות המעניינות היא שאנשים שם לא בהכרח ״עושים ספורט״. הם פשוט זזים כחלק מהחיים: הולכים, עולים ויורדים, עובדים ומגיעים ממקום למקום בתנועה.

אני חושבת על זה הרבה כאן בפרו, ובעיקר בעלייה ה״קטנה״ למרכז האי.

אנחנו פוגשים כאן אנשים שהליכה עבורם היא לא אימון שצריך להכניס ליומן. היא פשוט דרך חיים. בהרים, בכפרים ובאיים הולכים. לפעמים רחוק, לפעמים בעליות שלא נגמרות ולפעמים עם משא על הגב.

מגיעים לפאב אחרי לא מעט התנשפויות. בכל זאת, אנחנו בגובה של 3,800 מטר.

ועכשיו עולים להר פאצ׳ה טטה, לגובה של כ־4,200 מטר.

אני הולכת לשירותים לפני העלייה. מי בכלל תכנן טרק היום?? שירותים אחד, ״מורידים את המים״ באמצעות דלי, ולפניי תור של עשרה אנשים עם נייר טואלט ביד.

אני מרגישה שילוב של טירונות עם ״הישרדות״, אבל לא מוותרת.

טל ואני מתחילים לטפס אחרי כולם , שירותים, תור וכד׳. כבר בהתחלה אנחנו מבינים שלא מדובר בטיול קטן בפארק. השביל אפילו לא מתפתל. הוא פשוט עולה ועולה.

קטן עלינו, הרי כבר התרגלנו לגובה.

אז זהו. שלא.

שוב אני מוצאת את עצמי עוצרת, גומעת אוויר וממשיכה. ככל שאנחנו עולים, האי מתגלה לפנינו במלוא הדרו.

בני המקום סידרו שביל לטיפוס על ההר, הקדוש עבורם, ולאורכו יושבות נשים ומוכרות את מרכולתן: שמיכות צבעוניות, בובות קטנות של לאמות, כובעים ופונצ׳ואים.

אנחנו ממשיכים ללכת ועוצרים מדי פעם. אני ממש לא היחידה שמתקשה. מסביב אנשים עוצרים, וחלקם מחליטים לוותר ולרדת בחזרה לפאב המחומם.

הרוח מתחילה לנשוב והגשם עוד מעט יגיע.

אני מחליטה שאקנה משהו דווקא מהמוכרת האחרונה - זאת שתסמן לי שהגעתי לראש ההר. וכך אני עושה!

ושוב מתגנבת לראש המחשבה: למה אני צריכה את זה? יכולתי פשוט לשתות יין חם בפאב.

לא יודעת כמה זמן עבר, אבל עשינו את זה. הגענו לפסגה.

יפה כל כך!

חלק מחברי הקבוצה כבר מתחילים לרדת, חלק עדיין מצלמים וחלק מגיעים אחרינו באיטיות, בפנים אדומות.

אחרי סדרת צילומים אנחנו יורדים במהירות ומספיקים להגיע למטה לפני הגשם.

הערב עובר בנעימים. בזמן ארוחת הערב – שוב מרק, ירקות וביצה; תושבי האי אוכלים בשר לעיתים רחוקות – יורד גשם מבול.

אחרי האוכל אנחנו מתלבטים אם ללכת למסיבה.

בסוף מתלבשים בבגדים המסורתיים, כבר בפעם השנייה בטיול. אני כבר יודעת למה לצפות עם החצאית הכבדה, אבל הפעם מופתעת מהצעיף העבה שמחמם כל כך שאני אפילו לא זקוקה למעיל.

כדי להגיע למסיבה שוב מטפסים ל״בית העם״ המקומי. הפעם בחושך, בעזרת הפנסים של הטלפונים. אריקה מובילה את הדרך ברגליים קלות, בבגדים המסורתיים ובלי פנס בכלל.

בכל הזמן שאנחנו אצלם הילדים מסתובבים, עולים ויורדים במדרגות כאילו כלום. אחרי ארוחת הערב אריקה מביאה את התינוק. שמו אריק והוא בדיוק בן שנה.

אין מילים למתיקות שלו. כולו עטוף בשכבות של בגדים נגד הקור. אריק ״קופץ״ לידיים שלי ומחבק אותי, והגעגועים עולים על גדותיהם לארבלי, תמרה ומיתר, שנולד רק כמה ימים לפני שיצאנו לטיול.

הלילה הוא אתגר בפני עצמו.

אני מכינה מראש פנס, מעיל, נעלי בית וגרבי צמר לקראת ההליכה הלילית לשירותים.

עבר בשלום.

בבוקר, אחרי פרידה נעימה מאריקה ומשפחתה, אנחנו שוב עולים על הסירה.

בהמשך אנחנו פוגשים זוג מקסים מאיטליה, מרקו ומרקינה. הוא רופא והיא מרפאה בעיסוק, במקור מהולנד, שחיה כבר שנים רבות באיטליה. שניהם מטפלים בילדים עם הפרעות מוטוריות. אחרי שיסיימו את הטיול בפרו, מרקו ימשיך לעוד שבועיים באזור האמזונס כדי להתנדב ולטפל בילדים.

לקראת הצהריים אנחנו מגיעים למקום השני שבו נישן - לוקינה צ׳יקו. אנחל מסביר שזהו מקום שפחות מורגל בתיירים ולכן הוא יותר ״אותנטי״ מהקודם.

הפעם נתארח אצל מרקו ואליזבט ונפגוש את בנם בן השמונה.

מרקו ואליזבט חיים יחד אבל ״עדיין״ לא התחתנו. מסתבר שזה חלק מהתרבות המקומית - מחכים לראות שהזיווג באמת מתאים ורק אז מתחתנים. בבית ליד חיים הוריו של מרקו ובצד השני אחותו ומשפחתה.

מרקו הוא סוג של סופרמן מקומי. יש לו כבשים, שדות של קינואה ותפוחי אדמה, סירה קטנה וקצת רעועה, מניסיון - לדיג, חממה לפירות ובית שהוא רוצה להפוך למקום אירוח לתיירים. לפעמים הוא גם עובד בבנייה.

בת הזוג שלו שקטה ועסוקה בעיקר בבישול ובטיפול בילד.

הערב יורד וקר. ממש קר. ממש ממש קר.

קר ברמה של צעיף, כובע, כפפות, מעיל, שתי שכבות ועדיין קר.

החדר בסיסי. על המיטה סדין וחמש שמיכות! ואין חימום.

בשעה 20:30 מסיימים לאכול ומברכים לילה טוב. כל אחד מקבל בקבוק מים חמים לרגליים. הוא יהיה התנור שלנו ללילה.

כאמור, יצאנו למסע הזה גם כדי לצאת מאזור הנוחות.

אז לוקחים אוויר, נכנסים מתחת לערימת השמיכות ששוקלת בערך כמוני, מניחים את הבקבוק החם ליד הרגליים ובאופן פלאי נרדמים.

השעה 21:00.

מכיתה ד׳ לא הלכתי לישון בשעה כזאת.

והנה שרדתי כדי לספר.

למחרת בבוקר נפרדים ממרקו ומשפחתו וחוזרים לפונו -

למלון, למזוודות שלנו, לרחובות, לחנויות ולמסעדות.

מתחת למלון מחכה לנו מצעד ססגוני לקראת הבחירות המתקרבות.

חזרנו לציוויליזציה.

אבל הלב שלי עדיין שם, באיים של אגם טיטיקקה.

אצל אריקה שהולכת בחושך בלי פנס, הילדים שמטפסים ויורדים בלי לחשוב על זה, הסבא בן ה־107 שכבר לא יכול ללכת, הנשים שסורגות לאורך הדרך, הקור, חמש השמיכות והבקבוק החם.

ובעיקר נשארת איתי המחשבה על ההליכה.

אנחנו רגילים לחשוב על הליכה כמשהו שצריך לפנות לו זמן: לנעול נעלי ספורט, לספור צעדים, לצאת לאימון.

כאן פשוט הולכים.

כי ככה מגיעים הביתה.כי ככה מגיעים לשכנים.כי ככה עולים להר.כי ככה חיים.

אולי זה אחד הדברים שאני רוצה לקחת איתי הביתה מהאיים הלא אבודים:

פשוט ללכת יותר. לא כי צריך. כי אפשר.