מפת החלומות-פרו 6.ההר מדבר בעד עצמו

irissadeh

Oct 2

4 min read

6.ההר מדבר בעד עצמו

בעולם ה־ODT יש מושג שאני מאוד אוהבת: ״ההר מדבר בעד עצמו״. לפעמים החוויה היא המורה הטובה ביותר. לא צריך להסביר, לנתח או לעבד הכול במילים. צריך פשוט לאפשר לטבע, לאתגר ולחוויה לדבר.

כל אחד ואחת פוגשים את אותו ההר, אבל יוצאים ממנו עם סיפור אחר, תובנות אחרות ומשמעות אישית משלהם.

בימים האחרונים טיפסנו על שני הרים: הר צ'ימפה, בגובה של כ־3,600 מטרים, והר פאצ'אטאטה (Pach Tata), בגובה של כ־4,250 מטרים. שני הטיפוסים היו מבחינתנו הכנה לאתגר הגדול שמחכה לנו: שביל האינקה, מסלול הליכה של ארבעה ימים וכ־42 קילומטרים, המוביל למאצ'ו פיצ'ו.

אחרי כמה ימי הסתגלות בארקיפה, הגיע הזמן להמשיך לטפס. הפעם לגבהים שלא היינו בטוחים כיצד הגוף שלנו יגיב אליהם.

הנסיעה לקניון קולקה ארוכה ואיטית. אנחנו לועסים עלי קוקה, עוצרים בגובה 4,910 מטרים להצטלם עם עוד עשרות תיירים וממשיכים למלון מדהים בלב ההרים.

במלון עורכים לנו שיחת אוריינטציה: כאן המסעדה, שם הספא, פה המעיינות החמים ולמטה חנות המזכרות. ״אגב, בחנות יש גם בלוני חמצן. רק אם תצטרכו״.

איזה משפט מרגיע.

אחרי יממה של הסתגלות לגובה החדש, הגיע הזמן לאתגר את הגוף.

היעד הראשון שלנו הוא מבצר צ'ימפה, אתר ארכאולוגי עתיק המתנשא מעל קניון קולקה. אל המבצר מוביל שביל הררי עתיק, והנוף הנשקף ממנו אמור להיות עוצר נשימה. כמה אירוני, בהתחשב במה שעמד לקרות לנשימה שלי.

אנחנו נוסעים למעלה משעה בדרך חתחתים, עד שמגיעים לחנייה מסודרת, שירותים נקיים באופן מפתיע ונחל שזורם לו בנחת. הכול נראה פסטורלי למדי.

מתארגנים ליציאה: מקלות הליכה, קרם הגנה, כובעים, מים וקצת פירות. איתנו אנחל, המדריך המקסים שמלווה אותנו בימים האלה. אדגר, הנהג העדין וממעט המילים, נשאר ליד המכונית.

התוכנית נשמעת פשוטה: שעה וחצי עלייה, חצי שעה ירידה ובאמצע הפסקה לתצפית. בסך הכול שעתיים וחצי עד שלוש.

קטן עלינו, טל ואני חושבים. הרי אנחנו הולכים בשביל ישראל. כמה שונה זה כבר יכול להיות?

אז זהו. שונה. ממש שונה.

אחרי טיפוס של עשרים מטרים בלבד, כשהמכונית של אדגר עדיין נראית בבירור, האוויר פשוט נגמר לי. אני מרגישה כאילו טיפסתי הרגע שלושים קומות ברגל.

אני עוצרת. אין סיכוי בעולם שאצליח לעשות את המסלול הזה.

ומיד מגיעה המחשבה הבאה: אם אני לא מסוגלת לטפס כאן, איך לעזאזל אעשה את שביל האינקה? ארבעה ימים, 42 קילומטרים, מסלול שנרשמנו אליו ושילמנו עליו כבר לפני יותר מארבעה חודשים.

אני מרגישה את הדמעות מטפסות במעלה הגרון.

מי אני חושבת שאני? בעוד חודש אהיה בת שישים. אני כבר לא קלת רגליים כמו שהייתי פעם. מה אני עושה כאן, על ההר הזה באמצע שום מקום? ולמה בכלל חשבתי שאני מסוגלת?

אני מודיעה לטל ולאנחל שאני חוזרת למכונית.

אני מסתכלת על טל ורואה את המבט בעיניו. מצד אחד, עצב על מה שאני עוברת. מצד שני, גם אכזבה. אני יודעת שהוא לא ימשיך בלעדיי.

ואז מגיעים שני רגעים שלא אשכח.

אנחל מוציא עלי אקליפטוס ומציע לי להריח אותם. ״זה אולי יעזור לך לנשום. הרי את גם מקוררת כבר כמה ימים״.

וטל אומר לי את אחד המשפטים הכי מרגיעים ששמעתי בתקופה האחרונה:

״אנחנו ביחד. כמה זמן שזה ייקח, זה ייקח. יש לנו את כל הזמן שבעולם״.

ואז הוא מוסיף: ״רק שתדעי שגם לי לא קל. כשאת עוצרת, זה מאפשר גם לי לנוח ולקחת אוויר״.

אני מסתכלת על ההר ונזכרת במילים שלמדתי לפני שנים, כשלמדתי להיות מנחת אאוטדור: ״ההר מדבר בעד עצמו״.

לא צריך עוד מילים.

ממשיכים.

הולכים לאט. עוצרים. שותים. שוב הולכים. שוב עוצרים.

המכונית של אדגר הולכת וקטנה, אבל עצם הידיעה שהיא שם נותנת לי ביטחון. מקסימום, אם לא אצליח, ארד בחזרה ואשב לי בנחת במכונית.

חם לי, אבל אני כמעט לא מזיעה. האוויר יבש, השפתיים סדוקות וכפות הידיים מרגישות כאילו הן עומדות להתפוצץ.

אחרי שעה אנחנו מגיעים לסככה קטנה.

״פה השביל מתחיל״, מודיע אנחל בחגיגיות.

סליחה? אז מה בדיוק עשינו עד עכשיו?

אני מסתכלת למעלה ושוב חושבת שאין שום סיכוי שאגיע לפסגה. זה גדול עליי באלף מידות. ובכלל, מה המטרה? למה אני צריכה את זה?

אבל משהו כבר השתנה.

הרגליים מתחילות להכיר את השביל. הנשימה מסתדרת לאט לאט. אנחנו ממשיכים בקצב שלנו. בלי למהר, בלי להתחרות ובלי לנסות להוכיח שום דבר.

אחרי שלוש שעות וחצי אנחנו מגיעים למצודה.

הגענו!

אני לא מאמינה. מסתכלת סביבי ומחפשת את העלייה הנוספת שבוודאי מתחבאת איפשהו.

אבל לא. אנחנו באמת בפסגה.

אני גאה בעצמי. לא רק על הטיפוס, אלא בעיקר על ההתמודדות עם הפחד, עם המחשבות על הגיל ועם הקול הפנימי שאמר לי שוב ושוב שאין סיכוי.

הנוף פשוט עצום. הרים מכל הכיוונים, שרידי מצודה עתיקה ורוח מקפיאה. אנחנו הולכים עד לנקודת התצפית הגבוהה ביותר ומצלמים סרטון לחבורת המטיילים שלנו.

ואז אני מרגישה שזה בדיוק המקום לעצור ולהודות.

על כל מה שיש לי. על הדברים הטובים שקרו לנו השנה. על המשפחה שלנו, ובראשה הנכד החדש שהצטרף אלינו ימים ספורים לפני שיצאנו למסע.

אני נושאת תפילה חרישית לשנה טובה, מרגשת, מלאה בדברים טובים. וגם לקצת שקט. כמה אנחנו זקוקים לו.

הירידה אינה פשוטה, אבל הפעם יש לי מספיק אוויר בריאות. ובעיקר, יש לי תחושה אחרת לגמרי.

כשאנחנו מגיעים למטה, השמש כבר נמוכה והאוויר מתקרר.

אני מסתכלת על ראש ההר ואומרת תודה.

מסתכלת על טל ועל אנחל ואומרת תודה.

וההר? הוא כבר אמר את שלו.

כמה ימים לאחר מכן אנחנו מטפסים על הר נוסף, פאצ'אטאטה, במסגרת סיור באיים באגם טיטיקקה.

הפעם הגוף כבר מכיר קצת יותר את הגובה. אנחנו עדיין עוצרים לנוח, אבל הרבה פחות. הנשימה רגועה יותר, וגם אני.

לאורך השביל יושבות נשים פרואניות בלבוש מסורתי ומוכרות כובעים, גרביים, מחממי אוזניים ועוד עבודות יד צבעוניות.

אני מחליטה שאקנה משהו דווקא מהמוכרת שיושבת הכי גבוה, ממש בראש ההר.

עוד מטרה קטנה בדרך.

אנחנו מגיעים לפסגה יחד עם החלק האחרון של הקבוצה, אבל בזמן. אני קונה מחמם אוזניים, מתייצבת מול המצלמה, עושה פוזות ונהנית מכל רגע.

שוב הנוף מרגש. שוב אני עוצרת להודות על הטוב ועל היש.

אבל הפעם אני מגיעה לפסגה עם תחושה אחרת לגמרי. אני יודעת שאני מסוגלת להתמודד עם אתגרים שנראים בהתחלה בלתי אפשריים.

והמחשבה שלי חוזרת לשביל האינקה שעוד מחכה לנו.

אני לא יודעת אם אצליח לעבור את כולו, אבל אני כבר יודעת משהו שלא ידעתי לפני הטיפוס הראשון: אני לא צריכה לכבוש את ההר בבת אחת. אני צריכה רק לעשות עוד צעד. ועוד אחד.

שני הרים, שתי פסגות, והרבה יותר משיעור אחד על החיים.