מסע החלומות פרו- 8. אריקיפה חלק ב'. סיפורה של אנה
Updated: Oct 9
מסע החלומות פרו – 8. ארקיפה חלק ב׳: סיפורה של אנה
אנחנו מטיילים כבר יותר משלושה שבועות בפרו.
היינו יומיים בלימה, המשכנו דרומה לאורך החוף – פאראקס ונאסקה, טסנו במטוס קל מעל הקווים המסתוריים, בילינו חמישה ימים בארקיפה ומשם עלינו להרים: קניון קולקה, אגם טיטיקקה, פונו ולבסוף קוסקו המהממת.
לעסנו ערימות של עלי קוקה כדי להסתגל לגובה – וצלחנו את המשימה. טיפסנו על שני הרים קשוחים, ישנו אצל משפחות מקומיות באיים של אגם טיטיקקה וביקרנו בעשרות אתרי אינקה וכנסיות מיוחדות.
ובכל זאת, מקום אחד נשאר לי חקוק עמוק בזיכרון – מנזר סנטה קטלינה בארקיפה.
הסיפור שאספר יכול היה אולי לקרות כאן לפני מאות שנים, אבל אנה וכל שאר הדמויות הן פרי דמיוני.
שמי אנה. בעוד חודש אהיה בת 12.
אחותי הגדולה, חואניטה, בת 14. אחותי הקטנה מריה בת 10. יש לנו גם את חסוס וליאון, תאומים בני שמונה, קטרינה בת חמש ומיראבל התינוקת, בת שנה וחצי.
אנחנו גרים בארקיפה.
עד לפני שנה חלקתי חדר עם חואניטה, מריה וקטרינה, אבל לפני שנה חואניטה התחתנה.
היא הבת הבכורה והיא צריכה להתחתן.
הבעל שלה זקן ממש ויש לו חיוך מוזר. לפני החתונה חואניטה בכתה מאוד וביקשה לנסות לדחות אותה, אבל אבא אמר שכך צריך להיות ושמרקו איש נחמד וטוב.
אני אוהבת את חואניטה והיה לי קשה להיפרד ממנה.
היא גרה עכשיו בכפר לא רחוק מארקיפה ובכל יום היא עומדת להיות אמא. אני מתרגשת ומחזיקה אצבעות שאספיק לראות את התינוק או התינוקת שלה.
כי בעוד חודש, בדיוק ביום הולדתי ה־12, אכנס למנזר סנטה קטלינה.
כך החליטו הוריי. זה יהיה העתיד שלי – להיות נזירה.
מריה תישאר בבית ותטפל בהורים שלנו כשיזדקנו. האחים והאחיות הצעירים שלי אולי יוכלו לבחור מה יעשו בחייהם.
ואני כבר לא אהיה שם כדי לראות.
מהרגע שאכנס למנזר, העולם שלי יהיה בתוך החומות.
אני לא רוצה ללכת למנזר. אני רוצה להישאר עם המשפחה שלי.
החברות מספרות שתנאי החיים שם טובים. שתהיה לי משרתת שתטפל בי ותבשל עבורי, ושהמנזר יפה מאוד.
אבל מה זה משנה כמה יפה שם אם אני לא יכולה לחזור הביתה?
אני מתפללת שחואניטה תלד לפני יום ההולדת שלי. לפחות אוכל להחזיק את התינוק שלה בידיים. הרי אני לא אהיה אמא אף פעם.
אני אוהבת לצייר והחלטתי שבחודש שנותר לי עד יום ההולדת אצייר בכל יום משהו מהחיים שלי.
היום ציירתי ילדה בוכה. זאת אני.
אתמול ציירתי את סבא וסבתא, כדי שאוכל לזכור אותם כשאהיה במנזר.
מחר אצייר את החברות שלי, ליזה ונלי. הן לא הולכות למנזר.
החודש עבר מהר.
אתמול חואניטה ילדה בן מקסים.
היום החזקתי אותו בידיים ובכיתי. בכיתי מאוד. אבל גם שמחתי שחואניטה בסדר ושזכיתי להחזיק את חוסה הקטן.
מחר זה היום.
אמא ואבא יבואו איתי למנזר.
הרשו לי לקחת תיק קטן עם בגדים וסבון וגם את מחברת הציורים שלי. ניסיתי לצייר את כולם. השארתי גם ציור שלי בחדר, כדי שיוכלו לראות אותי כשלא אהיה שם.
היום הגיע.
אבא רציני ומאופק. אמא לא מצליחה להסתיר את הדמעות אבל אומרת לי שוב ושוב שיהיה בסדר. היא מבקשת שאתפלל עבורם בכל יום ושאהיה טובה לעצמי ולאלוהים.
אנחנו כבר בפתח המנזר.
רגע לפני שאני נכנסת, אמא דוחפת משהו קטן לתוך כף ידי.
זה הצלב שנמצא תמיד על צווארה.
״קחי אותו, אנה. כשיהיה לך קשה, תיגעי בצלב ותדעי ששומרים עלייך.״
עברו כבר חודשיים.
החיים במנזר נוחים מאוד.
בבית חלקתי חדר עם שלוש אחיות. כאן אני לבד בחדר ענק. בחדר הסמוך גרה יסינדה, המשרתת שלי.
היא מבשלת עבורי, מכבסת את הבגדים, דואגת שאלך לתפילות ושאתרחץ במרחצאות.
למעשה, היא האדם הכי קרוב אליי כאן.
פעם בשבוע אבא ואמא מגיעים. אני לא יכולה לראות אותם, רק לשמוע את קולם דרך המחיצה. הם מביאים לי דברים מהבית – את הכוס שאהבתי לשתות ממנה, שמיכה חמה לחורף, עצים לחימום.
כל ביקור שלהם רק מגביר את הגעגועים.
בשבועות הראשונים מרשים לי לדבר איתם מעט, עד שאתרגל.
אבל איך מתרגלים?
בימים הראשונים שוטטתי הרבה במנזר.
יש כאן ממש רחובות. גינה נפלאה, חצרות, בתים צבועים בכחול ובכתום והמון נזירות בכל מיני גילאים.
מצאתי גם שתי חברות. אחת אני מכירה מבית הספר והשנייה חדשה, קצת יותר גדולה ממני.
נעים לדבר איתן. לשתף.
כשעצוב לי במיוחד אני הולכת לגינה ומתיישבת על הספסל.
אני מסתכלת על הר הגעש מיסטי, אחר כך על צ׳אצ׳אני הגבוה ולבסוף על פיצ׳ו פיצ׳ו.
ואני מדברת אל ההרים.
מבקשת מהם שימסרו לחואניטה ולמריה כמה אני אוהבת אותן. שואלת אותם מה שלום חוסה התינוק. לפעמים אני אפילו מבקשת מהם עצה.
כשהשמש יורדת, יסינדה באה לקרוא לי לתפילה ולארוחת הערב.
יום אחד הגעתי לחלק במנזר שעוד לא הכרתי.
היו שם תמונות מוזרות של נשים מבוגרות ואבנים גדולות.
הנזירה הראשית הגיעה, כעסה ואמרה שאסור לי להיות שם.
אחר כך שאלתי את החברות שלי והן סיפרו לי על הנזירות שחיו כאן לפניי ועל אלה שמתו ונקברו כאן.
פתאום הבנתי שגם אני יכולה לחיות כאן כל חיי.
אני היום בת 12 וחודשיים.
אני אוהבת להתפלל.
אבל הנשמה שלי פצועה.
בלילות אני חולמת על אבא ואמא, על סבא וסבתא, על האחים והאחיות שלי.
בחלומות אמא תמיד בוכה.
וסבתא תמיד מחבקת אותי.
אני מתעוררת שטופת זיעה, נוגעת בצלב שאמא נתנה לי ויודעת שהחיים שלי נמצאים עכשיו מאחורי החומות האלה.
מנזר סנטה קטלינה הוא ממש עיר קטנה בתוך ארקיפה – סמטאות, חצרות, חדרים וקירות בצבעי כחול, אדום וכתום עזים. במשך מאות שנים חיו כאן נשים בתוך עולם כמעט נפרד מהעיר שסביבן.
נכנסנו אליו כתיירים. הסתובבנו ברחובות הצבעוניים, הצטלמנו, התפעלנו מהיופי ומהנוף של הרי הגעש.
אבל אני מצאתי את עצמי חושבת דווקא על הנשים שחיו כאן.
על מי נכנסה לכאן מרצונה ומי פחות.על מי מצאה כאן אמונה, חברות ושלווה.ועל מי אולי ישבה פעם בגינה, הסתכלה בדיוק על אותם ההרים וחשבה על הבית.
אנה שלי מעולם לא הייתה קיימת.
אבל אולי הייתה כאן פעם אנה אחרת.
Comments