מפת החלומות – פרו | על חושים ומשמעות

חלק 5: קניון קולקה – לראות, לשמוע, להריח, להרגיש... ולרקוד!

חמישה קילו שוקלת החצאית. החולצה ממש לא נעימה על הגוף, הכובע מאיים ליפול בכל רגע, ומתחת לכל אלה אני עדיין לבושה בבגדי הטיולים שלי.

איך בדיוק מצאתי את עצמי לבושה כמו איכרה פרואנית, טל לצידי עם פונצ'ו וכובע, ושנינו רוקדים באמצע כפר קטן בהרי האנדים?!

אבל נתחיל מההתחלה.

על חלומות, חושים ומשמעות

אנחנו כבר יומיים בהרים. מתרגלים לגובה, לפעמים בקלות ולפעמים קצת פחות.

בתחילת הנסיעה הגדרנו לעצמנו מטרות. עבורי, הטיול הזה הוא הזדמנות לפגוש אנשים מעניינים, להתחבר לתרבות אחרת, לשהות בטבע הפראי ולצאת מאזור הנוחות. עבור טל, זו הזדמנות לחוויה מיוחדת ולאתגר אישי. ועבור שנינו – הרפתקה משותפת. טיול אחרי צבא, לכבוד גיל 60.

מאז שהגענו לפרו אני מרגישה שהחושים שלי עובדים שעות נוספות.

העיניים לא שבעות מהצבעים העזים. הבדים הצבעוניים כל כך נעימים למגע ( בייבי אלפקה), הריחות שונים ומפתיעים, הטעמים חדשים והצלילים מלווים אותנו לכל מקום.

השנה עסקתי לא מעט בקשר שבין החושים למשמעות. חקרתי, למדתי והנחיתי סדנאות בנושא. כיצד החושים שלנו יכולים להפוך לשער למשמעות? איך ריח, צליל, מגע או טעם יכולים לעורר זיכרון, רגש או תובנה על מה שחשוב לנו באמת?

והנה, פתאום אני לא רק מלמדת את הנושא. אני חיה אותו.

כמעט בכל יום אני מוצאת את עצמי יוצאת קצת מאזור הנוחות. טועמת פירות חדשים ומשונים, חלקם טעימים להפליא וחלקם... פחות. מתמסרת לצלילים של חלילי הפאן ולמנגינת הספרדית, שאת רובה אני כבר מבינה ואת חלקה משלימה בדמיון. אפילו לחוש הריח, שלא תמיד זוכה אצלי לשיתוף פעולה, אני נותנת הפעם הזדמנות.

אצל טל כל זה מובן מאליו. הוא תמיד יטעם משהו חדש, יתלהב ממוזיקה לא מוכרת ויזרום עם כל חוויה שתגיע.

אני קצת אחרת. יש לי העדפות ברורות, הרגלים, וגם לא מעט דברים שאני משוכנעת שאני לא אוהבת.

ופתאום, דווקא כאן, אני מגלה כמה מעניין להגיד יותר פעמים כן.

קצת גן עדן בהרי האנדים

מאז שהגענו להרים אנחנו מתארחים במלון מ-ד-ה-י-ם, עוד המלצה מוצלחת של חברתי פנינה.

המלון ממוקם על צלע הר, מטופח להפליא, וגולת הכותרת שלו היא המרחצאות החמים שבחוץ.

תארו לעצמכם: בחוץ  עשר מעלות, ובתוך המים 39 מעלות.

מסביב הרים, שמיים ונוף עוצר נשימה. המים החמים מלטפים את הגוף, האוויר הקריר נוגע בפנים, ואנחנו פוגשים במרחצאות קבוצה נחמדה של ישראלים ומקשקשים בנחת.

המקום הזה יכול בקלות לשמש תפאורה לעונה חדשה של "הלוטוס הלבן". מבודד, יפהפה, מפנק, עם מלצרים, חדרנים וסבלים שעובדים ללא הפסקה. רק חסרה איזו תעלומה מסתורית שתתרחש ברקע.

ובתוך כל היופי הזה אני מהרהרת לא מעט.

לפעמים אני ממש צריכה לצבוט את עצמי.

האם כל הטוב הזה באמת מגיע לי? איך קרה שאני באמת כאן, בטיול אחרי צבא, מגשימה חלום ישן? ואיך אפשר למצות את החוויה הזאת, לאסוף כל רגע ולהטמיע אותו בגוף ובנשמה, כך שיישאר איתי גם הרבה אחרי שנחזור הביתה?

אולי התשובה נמצאת דווקא בחושים. פחות לנסות לתעד ולהספיק הכול, ויותר פשוט להיות. לראות, להקשיב, לטעום ולהרגיש.

קניון קולקה – מופע של הטבע

אנחנו יוצאים לטייל בקניון קולקה, אחד מפלאי הטבע של פרו ואחד הקניונים העמוקים בעולם.

נהר קולקה חצב את דרכו בין הרי האנדים ויצר נוף דרמטי של מצוקים עצומים, פסגות מושלגות, טרסות חקלאיות עתיקות וכפרים קטנים שבהם נשמרות מסורות בנות מאות שנים.

מעל כל אלה דואים הקונדורים המפורסמים, מהעופות הדואים הגדולים בעולם, שמוטת כנפיהם עשויה להגיע לכשלושה מטרים.

בדרך לתצפית הקונדורים אנחנו שומעים מרחוק מוזיקה פרואנית.

עוצרים.

אנחנו מגיעים לכיכר המרכזית של עיירה קטנה, אחת מעשרות העיירות שנפגוש בדרך. בכולן כמעט אותה תמונה: כיכר מרכזית, פסלים של רקדנים בלבוש מסורתי וממול כנסייה עתיקה. חלק מהכנסיות כבר מתפוררות ונתמכות בקורות עץ, אבל הן עדיין עומדות שם, בלב החיים המקומיים.

בכיכר  בני נוער רוקדים ריקודי עם מקומיים. (עם מעט חשק)

אנחל, המדריך שלנו, מסביר שהם אוספים כסף למסיבת סיום כיתה י"ב.

אנחנו נשארים קצת, מקשיבים למוזיקה, מתבוננים בריקוד וממשיכים בדרכנו.

ואז מגיע אחד מרגעי השיא של היום.

הקונדורים.

אני עומדת מול הקניון העצום וצופה בציפורים הענקיות האלה מבצעות מופע אווירי בלתי נתפס.

הן דואות מעל המצוקים, נעלמות לרגע ושוב מופיעות, מסתובבות במעגלים ומנצלות את זרמי האוויר החמים כדי להתרומם כמעט בלי להניע כנף.

מופע זיקוקים של הטבע.

אין מוזיקה, אין תאורה ואין במאי. רק עוצמתו של הטבע, שמזכירה לי שוב כמה אנחנו קטנים וכמה העולם הזה מופלא.. ברקע מתנגן לו השיר של סיימון וגרפונקל הוא למעשה חלק מהמופע המרהיב הזה.

בין חום לקור, בין יין ליאנג

התחנה הבאה שלנו היא מפגש יוצא דופן בין מים חמים למים קרים.

מתוך הנהר פורצים מים חמים ממקור גיאותרמי,- גייזר מטורף בעוד מי הנהר הקרים ממשיכים לזרום לצידם.

אנחנו טובלים את הרגליים במים ומרגישים את המפגש בין החום לקור.

אני מתבוננת בזרימה וחושבת על החיים שלנו.

על העוצמה, האינטנסיביות, העשייה והחום שממלאים את היומיום שלנו, ולצידם הצורך בשקט, בקרירות, באיזון ובאפשרות פשוט לזרום.

שני סוגי המים נפגשים באותו הנהר. כל אחד שומר לרגע על הטמפרטורה שלו, ויחד הם ממשיכים הלאה.

אני חושבת על היין והיאנג, על השמש והירח, על הניגודים שמתקיימים זה לצד זה.

כמה אנחנו זקוקים לשניהם.

והנה עוד רמז למשמעות, הפעם דרך המגע.

תודה לאמא אדמה

החושים שלנו ממשיכים לעבוד.

אנחנו מצטרפים לטקס מקומי לכבוד פצ'אמאמה (Pachamama), אמא אדמה, דמות מרכזית במסורת של עמי האנדים.

כאן, בתחילת האביב, באזור שהחקלאות היא חלק בלתי נפרד מחיי תושביו, הטקס מוקדש להכרת תודה לאדמה על כל מה שנתנה ולבקשה ליבול טוב ולפרנסה בשנה הקרובה.

אני אוהבת את הרעיון הזה.

לעצור לרגע, להודות על מה שיש ולבקש טוב לקראת מה שיבוא. טקס מתרבות רחוקה כל כך, ובכל זאת עם משהו מוכר ואנושי מאוד.

ואז מגיעה ההזמנה: ריקוד מקומי וארוחה ביתית.

אני הרי תמיד אומרת כן לריקוד, ובטח ובטח לבישול ביתי.

וכך אנחנו חוזרים לסצנה שבה התחלתי.

חמישה קילו של חצאית. חולצה מוזרה שלא ממש נעימה לי על הגוף. כובע שמאיים ליפול, ומתחת לכל אלה עדיין בגדי השטח שלי.

לצידי טל, לבוש בפונצ'ו ובכובע מסורתי.

ושנינו רוקדים.

אני צוחקת, מנסה לעקוב אחרי הצעדים, מסתבכת קצת עם החצאית ונהנית מכל רגע.

מי היה מאמין?

לפני כמה ימים עוד חששתי מהגובה, מהאוויר הדליל ומהשאלה אם הגוף שלי יעמוד במסע הזה. ועכשיו אני כאן, בכפר קטן בהרי האנדים, רוקדת בבגדים מסורתיים, מוקפת במוזיקה, בצבעים, בריחות ובאנשים שעד לפני רגע לא הכרתי.

אני חושבת על כל מה שחווינו ביומיים האחרונים. על המרחצאות החמים, הקונדורים, המים הקרים והחמים, הטקס לאמא אדמה והמפגשים עם האנשים המקומיים.

על כמה דברים אפשר ללמוד דרך החושים, אם רק מסכימים להיפתח.

ובעיקר אני חושבת על השאלה שמלווה אותי בימים האחרונים: האם כל הטוב הזה באמת מגיע לי?

אולי במקום לחפש תשובה, כדאי פשוט ללמוד לקבל אותו. להרגיש הכרת תודה, ליהנות ממנו ולהמשיך להגיד כן להזדמנויות שהחיים מזמנים לי.

ובינתיים אני רוקדת.

עם חצאית של חמישה קילו, כובע שכמעט נופל ותחושה גדולה של אושר.

לפעמים המשמעות לא נמצאת בתובנה גדולה או בתשובה לשאלה עמוקה. לפעמים היא נמצאת ברגע אחד שבו כל החושים מתעוררים, ואני מרגישה שאני פשוט חיה.