top of page
  • irissadeh

לשבת בסינפסה המסע שלנו במינכן- איך יצאנו מהמוכר נשהה ונחזור אליו שונים- פרק 3

.אוף

את מתגעגעת?! שואלת קובעת נעמי בשיחת הוואטסאפ היומית שלנו. "קצת" אני מודה בחצי פה. מה יש לי להתגעגע? אני חושבת לעצמי עברו סך הכל ארבעה ימים מאז שהגענו- זה פחות מכל טיול שהייתי בו בשנים האחרונות. מילא 4 שבועות או ארבעה חודשים- אבל ארבעה ימים!? מי מתגעגע אחרי 4 ימים?

באותה הנשימה אני מודה לאלוהיי הוואטסאפ ונזכרת בגעגועים האלה בתקופת הצבא. ההורים שלי היו בחו"ל ואני בצבא. כמובן טרום אינטרנט וטלפונים סלולאריים. געגועים תפסו פינה קבועה ברום הבטן, מקום שהיה מתעורר בכאבים שקטים והיה "מודיע" על געגועים. ואולי במחשבה לאחור זה הרגיש יותר כמו "חור בבטן" . לפני כמה שנים השתתפתי בסדנת כתיבה ואספתי את כל 60 (!) המכתבים שכתבתי להם ולאחיות שלי באותה השנה. הבאתי חלק מצילומי מהמכתבים ( שכתובים בכתב די ברור יחסית לעצמי) כדי לבדוק אפשרות של כתיבת ספר ברוח המכתבים.

אז ב23.8.84 אני כותבת להורים .."נורא הצטערתי לשמוע שהתקשרתם הבוקר אבל אני הייתי אצל מוישי, אני מאוד מקווה לא לפספס את הטלפון הבא שלכם...אני מאוד מתגעגעת ואפילו חושבת אולי לעזוב את הגרעין ( מה שקרה רק שנה וחצי לאחר מכתב זה)".. ב30.8.84 אני כותבת "מזמן לא כתבתי, אני נורא מתגעגעת. אני מצפה בקוצר רוח לאות חיים מקנדה"

אז כנראה געגועים הם ב- DNA שלי והנה הם שוב צפים ומרגישים כמו החור ההוא בבטן של גיל 18 בקיבוץ. אבל חלפו כמעט 40 שנים מאז אותה ילדה שהצטרפה לגרעין נח"ל , הטכנולוגיות השתנו וגם אני התבגרתי בטוב (או לפחות כך אני אוהבת לחשוב כך) .

אז מה אני עושה, אני נותנת מקום לגעגועים להיות . מרגישה את החור הקטן הזה מוודאת שהוא לא יתרחב ויתפוס את נפח כל הבטן ואולי כל הגוף. אני מדברת עם הא.נשים שמשמחים אותי וגורמים לי בטחון ואהבה . הפעם אני מדברת עם נעמי , אמא, תמר וגם שתי עמיתות ומבררות משהו מקצועי. אני מסתכלת על התמונה של הדס מחבקת את ארבל, מתכתבת עם אבישי ועם דפנה. כל ערב אנחנו עושים ארוחה על המרפסת אהובי ואני ואז.. אני יוצאת לעוד "פרי-טור" ולמחרת לעוד "פרי-טור" ועוד אחד מכירה את מינכן דרך הרגליים. במהלך הימים הראשונים של השהייה כאן אני עושה כל יום 15-20 אלף צעדים !אחרי יומיים הנעליים שלי נקרעות ואני קונה חדשות וטובות יותר ויודעת שיצרתי אפשרות להתמודד עם הגעגועים.

אז קצת סיפורים או עובדות בנוגע למינכן- זה לא ממש ברור בסיורים אלה. *הסמל של מינכן הוא נזיר – (MUNK המילה נזיר) פניו של הנזיר כפני ילד ביד אחד הוא מסמן את השילוש הקדוש ובשנייה ככל הנראה אוחז פחית בירה. * הדגל של בווריה בצבעי כחול לבן אבל היו שתי גרסאות אחת של פסים ושניה של מעויינים . כיוון שלא הצליחו לבחור את הגרסא נותרו שני הדגלים כרשמיים של המחוז. *בית האופרה חרב עד היסוד בשריפה הגדולה ( לא זוכרת באיזה שנה) כשבנו את בית האופרה החדש והמפואר , שמכוסה בצבעי גאווה עדיין מחודש יוני, נבנה גם חניות תת קרקעי מתחתיו. משום מה חניון זה גורם לחוסר נוחות אצל מדריכי הפרי-טור ונחשב "מתנשא" *ישנו שוק סמוך לכיכר המרכזית מריאנפלאץ , זהו השוק היחידי המוכר את ארבע סוגי הבירות המקומיות באותו המתחם. בכל שאר המקומות התחרות בינהן קשוחה *הגן האנגלי הוא הגן העירוני הגדול באירופה , כולו נטוע בסגנון "אנגלי"- זאת אומרת כאילו היה כך באופן טבעי. *אף לא אחד מהמדריכים לא דיבר על נבחרת הכדורגל האגדית ביירו-מינכן . *כשמזכירים את היטלר, שהקים ככל הנראה את המפלגה הנאצית, הקול הופך ללחש.

אני אוספת עוד עובדות או סיפורים וזוטות ומקומות אפשריים לביקורים עם חברים ובני משפחה שיגיעו ובעיקר, בעיקר אני פוגשת א.נשים וסיפורי חיים- סיפורי קריירה. בסיור האחרון פגשתי את הארי מאוסטרליה. הארי, פקיד בשירותי המדינה החליט לבקר ב20 מדינות במהלך 12 שבועות. הבן שלו יצר לו את המסלול המעגלי שהתחיל באנגליה ויסתיים שם. ראשי מסתובב מסיפורי הנסיעות , שלושה ימים בממוצע בכל מדינה וביניהן מטוסים-רכבות-אוטובוסים. "לפעמים אני עושה יום הפוגה ורואה סרט" הוא מרגיע אותי כשהוא רואה את המבט המבועט שלי "אתמול פגשתי זוג אוסטרלי שישבו לידי במסעדה אחר כך יצאנו לבר" אני מסתדר. ואני חושבת על שנות הקורונה הקשוחות באוסטרליה ואיך אולי הסגירות הרבה הציפה צורך במסעות .

אני פוגשת זוג מדרום קרוליינה. הם מטיילים עם ילד בן שנתיים וילדה בת שנה הילדה על הבטן של אמא והילד על הגב של אבא. איתם עוד חבורה של 4 זוגות עם ילדים קטנים. "העגלה של הילדים אבדה בטיסות וכך גם מושבי הרכב" אומרת לי סנדי בקורקטיות. אני מורטת שערות וחושבת איך הייתי שורדת כזה דבר. ואז היא מוסיפה – יש לי מקצוע אינטנסיבי אני רגילה לדברים לא צפויים. לשאלתי היא עונה שהיא "מעבירה כוורות" . מה זה בכלל אומר? אז מזמינים אותה להעביר את הכוורת דבורים אחרי הם סיימו להאביק את הגידולים של אותו המקום . עכשיו זה תקופת המלונים. סנדי מראה לי וידאו שלה גוררת כוורת עם טרקטורון וחליפת כוורנים, הילד בן השנתיים לידה עם חליפה דומה.


אני פוגשת את סנדרין שנולדה בצרפת , וגרה במינכן כבר 7 שנים עם בן זוג. סנדרין יושבת לידי על הספסל, שתינו עם כוס קפה ביד והיא עם עגלה ותינוקת מתוקה מדבש. סנדרין מספרת לי שהיא עובדת עבור חברת "לגו" , שם בחרה לעבוד בגלל "היחס האנושי לכל עובד" לפני כן עזבה מקום אחר ובו משכורת גבוהה יותר . מסתבר שבבוואריה יש חופשת לידה של שנה – אז היא תחזור לעבודה. אני חושבת איך נושא המנהיגות הקשובה חוצה גבולות-מדינות-חברות.

אחת הפגישות הכי מעניינות היתה בפרי טור שהייתי עם טל. פגשנו אישה אמריקאית שגרה בניו ג'רסי ולפרנסתה היא משמשת כ"בלדרית". הסקרנות מציפה אותי- "של מה את בלדרית?" אני שואלת אז מסתבר שהאישה מעבירה מיח עצם עבור חולי סרטן. בכל שבוע היא נמצאת במקום אחר בעולם ולוקחת את הציידנית ולא עוזבת אותה עד שתגיע למחוז חפצה. היא מספרת לנו בפרטים על התהליך ועל הלוגיסטיקות.היום היא לקחה יום חופש והגיעה לעיר - טל ואני עם לסת נפולה- איזו שליחות מטורפת.

באי-וודאות כדאי לייצר איים של וודאות. כך אני מלמדת את המנהלות והמנהלים שאני מלווה בארגונים בשינוי. אני תוהה אילו איים של וודאות אני יכולה לייצר כרגע. הרי לקחתי את השבוע הראשון הזה כחופש ואחר כך נתחיל להתרגל לחיים כאן. ומחליטה ללכת למשהו ש-תמיד מגיש לי בית- שיעור יוגה





אני מגיעה לשיעור יוגה- אשטנגה. המורה שואלת אם אני מעוניינת שתדבר באנגלית לכבודי. "לא צריך, אני מכירה את הסדרה.." משהו מרגיע אותי בסדר שאני יודעת ומכירה, הרי אני כבר על מזרן היוגה עשור. היא מדברת הרבה בתחילת השיעור אני לא מבינה מילה ואין לי אפשרות לעשות google translate מתחילים לתרגל, הקול שלה רך ונעים . אני מתמסרת לתנועות המוכרות. פתאום אני שומעת מילה מוכרת "לייבן" – נזכרת בסבתא הדסה שרה לי ביידיש "צ'יפ, צ'ופ אמרל, קימצה מירן קמרל" ונרגעת.


1 comentário


Nili Goldstein
Nili Goldstein
10 de jul. de 2023

תודה איריס על הדיווח החי מחוויותיכם במינכן. התמונות שצירפתם נפלאות! תמשיכו לבלות, ללמוד מן השינוי, להכיר את עצמכם בסיטואציה זרה/ מוזרה וליהנות.

Curtir
bottom of page