top of page
  • irissadeh

לשבת בסינפסה - המסע שלנו במינכן- איך יצאנו מהמוכר נשהה ונחזור אליו שונים פרק 7 החיים האמיתיים

במטוס אני מחליפה חזרה את הסים לזה הגרמני. משום מה הפעולה הזאת, שעבור הרבה אנשים היא קלילה, מלחיצה אותי . אני צוחקת על עצמי שבתקופה זאת של התחממות גלובאלית, חוסר שקט פוליטי ואשפוז של אבא זה מה שמטריד אותי- הסים. לפני פחות משבוע עליתי על הטיסה לישראל- המטרה המרכזית היתה משמרות אצל אבא בבית החולים. יחד עם המשמרות גם התווספה היכולת הנפלאה לחבק את בני המשפחה ללא מסכים , כל השאר נותר בגדר אפשרויות.

לא התקשיתי לארוז כמה בגדי קיץ וקצת מתנות בטרולי קטנה . מחשב וספר אלקטרוני בתיק גב ולהתארגן לנסיעה. מה שהטריד אותי היה החלפת הסים. בימים הראשונים במינכן התארגנו על סים מקומי שאיפשר שיחות מקומיות ללא עלות, חבילת גלישה ואפילו שיחות לישראל. בפועל הוואטסאפ פעל מעולה ואיפשר תקשורת אינטרנטית טובה ויכולת יומיומית להיות בקשר. עכשיו רציתי את הסים שלי- הישראלי. לדבר עם משפחה וחברים ואפילו חברת כרטיסי האשראי בלי ניתוקים. האצבעות שלי לא "עדינות" ורק בשנים האחרונות "העזתי" לקשט אותן בלק. הן תמיד נראו לי כמו יותר דומות לנקניקיות מאשר למעודנות של חברותיי עם לק וטבעות. אני טובה במלאכות של מוטוריקה גסה ובקורדינציה אבל פעולות עדינות זה לא התחום שלי, תמיד שייכתי את תקלות המוטוריקה העדינה לאצבעות העבות אבל אולי כך נולדתי. אני משגעת את טל לפני הנסיעה בלחץ של החלפת הסים מודעת באופן חלקי לעובדה שאני משליכה את המועקות שלי מהביקור על כרטיסון קטנטן שנמצא בתוך הטלפון.

בטיסה אני לא מצליחה לפתוח את ה"מגירה" של הטלפון. יש חור קטן, צריך לשים בו סיכה, להוציא את המיקרו סים, להחליף, לשים את הישראלי, להדביק את הגרמני חזרה באריזה ולסגור- קלי קלות! אבל אין לי סיכה. אני נזכרת בנעמי ביתי, שולפת עגיל אבל גם אין לי עגיל. אני מחפשת נוסעות שנראות צעירות בבקשה לסייע. בחורה חמודה , היחידה שלא נרדמה מכל חבריה, מתנצלת עמוקות שהיא לא יודעת להחליף סים. בצר לי אני פונה לדיילת תוך 10 שניות היא שולפת את סיכת הדש שלה ומגישה לי , על הסיכה רשום "ROTEM" . ובקצה שלה סיכה שמתאימה בול לחור הפיצפון של הטלפון הנייד. מלאכת החלפת הסים אורכת כמעט 20 דקות ( עם טלטלות המטוס) וזהירות היתר. אני מקללת את יצרני הטלפונים שבוודאות "עושים בכוונה" ומייצרים לנו מציאות שמתאימה לאנשים צעירים ובעלי מוטוריקה עדינה . בסיום התהליך הטלפון ונראה "חי" – אני מיוזעת כאילו רצתי מרתון וגאה בעצמי כאילו מינימום הרכבתי עכשיו פצצת אטום.....

"החום המטורף- כזה מזג אויר עוד לא היה" כתבו לי חברים . "איריס, המדינה בוערת" עידכנה אותי חברה "אני מתגעגעת לירושלים" שיתפה אותי האמא היקרה שלי שגרה בירושלים. "אני מרגישה כאילו עברתי לאילת – מזג אויר זוועה". כל החודש הראשון במינכן אני מקבלת דיווחי אימה על מזג האוויר בארץ. בבוקר יום רביעי אני צועדת לכיכר המרכזית למריאנפלאץ, כדי לקחת את הרכבת לשדה התעופה. הבטן שלי מכווצת, הכדור המוכר שיושב שם ברום הבטן ומסמן לי התרגשות ולחץ. השעה 6 בבוקר 18 מעלות עם גשם קליל, לא לקחתי מטרייה – לא צריך בארץ. שעתיים עיכוב בשדה התעופה מזגן – פריזר וטיסה קפואה מובילים אותי בשעה 16 ללחות 90% של נתב"ג. אני שואפת את החום מלוא ראותיי, אומרת תודה. תודה שיש לי בית , תודה שיש לי משפחה, תודה שעוד מעט אפגוש את הדס ואת אמא ואבקר אצל אבא, תודה שהילדים ארגנו בשבת מפגש של כולנו. אני לא מספיקה לסיים את מלאי התודות והטלפון עם הסים הישראלי, ששמתי בקלות, מתעורר. אמא/הדס/תמר/טלי/הילי. ברוכה הבאה הביתה.

על הרכבת לירושלים אין מקום לשבת, בקושי יש מקום לעמוד. ילדי חופש גדול בדרכם לסיור בבירה ישובים/שוכבים על הרצפה, תיירים גודשים את הרכבת בנתב"ג עם מזוודות ענק ומשפחות חרדיות מנצלות את "בין הזמנים" לביקורים ברחבי הארץ ילדות בשמלות אחידות וילדים בבגדים מתאימים מסמלים משפחה . באופן מפתיע לא מפריעה לי הדחיסות - אני קלה, מזוודה 6 ק"ג ותיק גב. אני מניחה את המזוודה ויושבת על מדרגות הרכבת ,תיק הגב לידי כדור הטניס שהיה ממוקם בבטן העליונה מתפוגג לרסיסים ומפנה מקום לכל החושים בבת אחת חם לי ואחר כך קר לי במזגן, אני רעבה ממש ,מסריח לי ואני מאושרת.

הימים הבאים מרגישים לי כמו רכבת הרים בלונה פארק החיים הרגילים שלי שנדחסו בתוך קפסולה דחוסה לשישה ימים. אחרי יממה בלבד של שתי משמרות בית חולים, חיבוק ענק להדסי ,השלמת פערים עם אמא וקבלת כרטיסי הברכה המדהימים שהיא יצרה, צהריים עם תמר ומיה ושינה בחדר בו עברו שנות נעוריי אני עולה שוב על הרכבת. הפעם היעד הוא פסטיבל המחולות בכרמיאל.

"תסעי" מעודדת אמא "לא רקדת חודש- זה יעשה לך טוב" , אני חושדת שהיא כבר קלטה את המצב המעורער שלי . הנסיעה מירושלים לכרמיאל אורכת ברכב, ללא תנועה, 2.45 שעות. הנסיעה ברכבת אורכת 2.50 בכל מקרה. הרכבת עכשיו יותר דחוסה, ילדי חופש גדול, חרדים בחופשה, תיירים עם מזוודות והמון חיילים שיוצאים לשבת הביתה. אני יושבת שוב על המדרגות, התרמיל לידי, הפעם ארוזים בו בגדים להחלפה, מיים ספר שחשבתי שאוכל לקרוא ונעלי ריקוד. המוח שלי סוג של סלט לא מוסבר- החל בתהייה מדוע בעצם אף פעם לא נסעתי ברכבת לפסטיבל המחולות המשך באת מי אני אספיק לפגוש השבוע וגם מתי אספיק להגיע לבית שלי לקחת כמה דברים ואולי בכל זאת אגיע לחוף בשקיעה וכלה באיך לעזאזל הגעתי לכאן עכשיו?

"ריקוד הוא השפה הסודית לנפש" כתוב על החולצה הכחולה של השותפה שלי למונית לאתר הפסטיבל וכך גם על החולצות של כל קבוצת הנשים הרוקדות של רלי אבמן שהגיעו מנתניה. הציטוט המופלא של מרתה גרהם חקוק גם בלב שלנו. הכל מוכר , הכל שמח. מגיעה ל"מגרשי הטניס" המיקום המרכזי של הפסטיבל ומרגישה אושר, אהבה, רוגע, בבית. .

חודש עבר מאז שנסעתי. חודש זה מעט זמן וזה הרבה זמן. אבל חודש בחיי תינוק זה ה-מון זמן. הנכד שלי חשדן כלפיי .כשטסתי הוא היה בן שלושה וחצי חודשים עכשיו הוא בן ארבעה חודשים וחצי – נעדרתי רבע מהחיים שלו. הוא חשדן ואני מדמיינת את הדיבור הפנימי שלו "מי זאת האישה הזאת שקוראת לעצמה סבתא?" אבל גם יום זה המון זמן בחיי תינוקות ומהר מאוד ארבל מתמסר -ואני מתמסרת אליו מאושרת מהסבתאות שלי.

במסיבת השבת המאולתרת אצל אבישי וחן אני בוחנת את כל אחד מילדיי כאילו לא ראיתי אותם עשור. כמה אושר ורוגע בתחושה של ביחד, של צחוקים. מדברים על להקות שמעולם לא שמעתי, צוחקים מבדיחות שלהם- אני אפילו לא מנסה להבין. רואה אותם כמו סרט אילם של אהובים שנפשם נקשרה זה בזו ואלה באלה בחוטים עדינים ואפשרה ליצירה הנפלאה הזאת לקרות- משפחה.

וכן היה לי גם חוף הים והשקיעה עם נעמי יד ביד כפות רגליים שלנו טובלות במים, שמש מלוכסנת נעימה והשיחה שלנו קולחת מנשמה לנשמה. פגישה כיפית במיוחד עם רונית לסושי בירושלים, בילוי לילה עם חברים, ארוחות ערב עם אמא והרבה שעות בית חולים עם אבא.

בשבת בצהריים אני יוצאת מבית החולים, המחשבות נודדות והגוף לא רגוע. הרכב נוסע לבד לממילא, למוכר. אני צועדת בסמטת השוק של העיר העתיקה , מגיעה עד לכיכר אבטימוס מקום המפגש עם אהובי לפני יותר משלושה עשורים . החושים חוזרים לעבוד , ריח הבייגלה- ההל- הזעתר- הקינמון, צבעים עזים של הגלביות, כובעים ,תבלינים. קולות המואזין מעורב עם בליל שפות ושקט- שקט בלב שלי. דמעות מציפות את עיני מכל המוכר, מזכרונות ואולי גם מהצפה.

היום האחרון של הביקור הקצר שלי בעוד חודש אהיה פה שוב. היום יש מסיבה במחלקה, צוות דינאמי מסדר מאפים וכוסות קפה מעוצבות, מחלקים שירונים ומסדרים את מיטות החולים במעגל סביב האורגנית. הפער בין השמחה של הצוות לבין החולים סביב בלתי אפשרי. אבא מבקש שינגנו עבורו "הורה", למרות שמעולם לא רקד. הוא מתרגש מאוד ואני- אני מתייפחת. כל המתח של השבועות האחרונים , יחד עם האבסורדיות של המצב, חוסר שעות שינה והתרגשות פורצים סביב "צדיק התמר" והרי "ריקוד הוא השפה הסודית לנפש".

אחר הצהריים ערב ברוגע בירושלים עם אחותי האהובה תמר אחת על אחת . לוקחות את הזמן, בית קפה מידרחוב וקניות במקום האחרון בתבל שחשבתי שאבקר בו "המשביר לצרכן"

מגיעה חזרה לנתב"ג ,שוב ברכבת, 24 דקות מהירות מירושלים , יש תנועה עדינה של נוסעים עם מזוודות הנופשים עוד לא התעוררו. אני מרגישה שוב את כדור הטניס בבטן העליונה - המועקה של המרחק. אני שמחה לחזור לעוד חודש של הרפתקאות עם אהובי, לחגוג 35 שנה, ובעיקר אני לא מאמינה שחלפו רק שישה ימים. בראש מזמם לי השיר ממסיבת בית החולים איך המשוררת נעמי שמר הצליחה במילים ספורות לתאר את התחושות שלי ממש עכשיו. עוד מעט אעלה על המטוס והפעם אדע להחליף את הסים.

"על הדבש ועל העוקץ

על המר והמתוק

על ביתנו התינוקת

שמור אלי הטוב" נעמי שמר










Comments


bottom of page