top of page
  • irissadeh

לשבת בסינפסה - המסע שלנו במינכן- איך יצאנו מהמוכר נשהה ונחזור אליו שונים פרק 6 לזרום.

Updated: Jul 31, 2023

6. זרימה

כבר שבועיים לא כתבתי! האם השפיעו עליי הסערה והאש מהארץ? אולי עדכוני המשפחה מהמצב של אבא שגרמו לי צער עמוק? או לחלופין אולי הייתי עסוקה כולי בביקור הכיפי של הילי וליבי ואחר כך בבילוי עם חברתי עדי ואולי סתם החיים . הולכות לכאן, חוזרות לשם, מדברות וצוחקות. העובדה היא שלא כתבתי! למרות שתכננתי ורציתי והכנתי חומרים.

אתמול קרו שני דברים לא קשורים שגרמו לי היום לחזור למקלדת לפוסט השישי שמחכה בסבלנות : הדבר הראשון היה שתויגתי בפוסט של אדם שאינני מכירה המשדר אופטימיות קלה המדבר על מנהיגות שאקטי – מנהיגות קשובה כאפשרות התחלת פתרון לכאוס הנוכחי. ליאור חי מציע, בשפה פשוטה וקולחת, מנהיגות שמבוססת על הכלה, שקיפות אמון הדדי. הפוסט הקצר הזכיר לי למה התאהבתי במנהיגות שאקטי לפני חמש שנים ואיך עשיתי את המסע לסן דייגו כדי ללמוד מנהיגות שאקטי.הפוסט הקצר הזכיר לי איך הכרתי חברות משמעותיות, את המנטורית שלי , נילימה בהאט. איך הכרתי קבוצה שלמה של נשות מקצוע ישראליות שמאמינות בשיתוף פעולה, שמאמינות בהדדיות ובקידום סדר יום של פתיחות ואיזון חוזקות. הפוסט הזה הזכיר לי את המסע האמיץ והמשמעותי שערכתי לתוך עצמי ואיך סיימתי את הלימודים בתאווה גדולה להביא את מנהיגות שאקטי לישראל.

הדבר השני שקרה הבוקר נזכרתי בדבריהן של שתי המנחות המצוינות שלי (אני מעריצה את שתיהן באופן עמוק) בקורסי הכתיבה השונים שלמדתי בשנים האחרונות. ענת לב-אדלר ואורנה לנדאו . שתיהן דיברו על תהליכי הכתיבה כשגרה- כצורך- כאורח חיים. ענת לב-אדלר סיפרה איך כתבה את רב-המכר שלה "כותבת מוחקת אהבה" בשנת 2013 כאשר התעוררה בכל יום בשעה 5 בבוקר במשך כמה שנים וכך הביאה לחיים את יעל גיבורת הספר שנמצאת המשבר קיומי של גיל 40. ולאחר 8 שנים את אביגיל המדהימה גיבורת הרומן "אישה בעונת מעבר" שפתחה שיח אמיץ שלא היה קודם לכן על גיל המעבר. אורנה לנדאו דיברה על תהליך הכתיבה כצורך אישי כמשהו שאי אפשר בלעדיו . גם היא סיפרה על תהליך כתיבת אחד הספרים שממש אהבתי "עוד אהבה אחת ודי" שפורסם בשנת 2009.ובעיקר כיצד נדרשת שגרת כתיבה כדי בניגוד ל"מוזה" ואני שמה לב ששתיהן כותבות על נשים ותהליכי התפתחות.

אז.. לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי לכתוב. זה התחיל בסרטון קצר שטל שלח לנו ממש לאחר שהגיע לעיר כשעוד הייתי בשלבי התארגנות אחרונים . לא האמנתי למראה עיניי! בסרטון נחל שוצף קוצף וא.נשים זורמים.ות בנחת לאורכו.ללא אבובים, ללא גלגל, כך באופן טבעי ונינוח – זורמים.

אני זוכרת את התחושה הפיזית של אושר ושלווה סביב הזרימה , הירוק מסביב, המים המפכים ותחושת השחרור הענקית. החלטתי שברגע שאגיע למינכן, ממש אחרי המטוס והדחיסות של היום, אלך לנחל הזה לזרום עם כולם. לקפוץ לתוך המים הקרירים ולתת לזרם לסחוף אותי , לקרר את נפשי לתת מנוח לגוף. מחשבות לבד וביצוע לבד. הגענו לנחל , ממש ביום השני לשהותי. הזרם חזק-סוחף- מפחיד. החלטתי לוותר!

אז איך זה הולך? ומה באמת קורה שם?

ראשית קצת הקדמה . "הגן האנגלי" , שעובר לאורך מינכן נחשב הגן העירוני הגדול באירופה , לפי מדריכי הטיולים. הגן רחב ידיים מעוצב בסגנון "טבעי" ומזכיר במידה מסוימת את הסנטרל פארק בניו יורק. לאורך ארבעה שבועות שאני נמצאת כאן ביקרתי בפארק בימים ושעות שונים ותמיד היתה בו הרגשה של מלאות נעימה. מחד אנשים, משפחות, ילדים, אנשי עסקים ומאידך לא תחושת מחנק ורעש.

"הגל" הוא בנייה מלאכותית של "גל" בו מתאמנים גולשים בעיקר לנסות להתייצב על הגל. ניתן לראות גולשים עומדים בסדר מופתי, לבושים בחליפות שחורות השומרות על חום גופם ומחכים בסבלנות לתורם לגלוש על הגל. בתווך תמיד יש צופים שמעודדים את הגולשים או סתם כמונו נשאבים לספורט מוזר זה של שיווי משקל על גל לא טבעי. ממש בסמוך לגולשים שלט מאיר עיניים המפרט את סכנת הגלישה במקום.

בהיותנו תושבי הרצליה כבר 12 שנים נתקלנו ,לא פעם , ב"שריטת" גלישת הגלים ובא.נשים שמוכנים לעשות המון כדי לחוות את החוויה הייחודית של שהייה על הגלים ( להשכים, לשים את הגלשן על האופניים-אוטו, לחכות בתור, להידחס לחליפת צלילה וליפול המון כדי לקום) לצערי אני לא בין הגולשים ובכלל אני בוהה בפה פעור בחוויית הגלישה על הגל הסינטטי ולא מאמינה למראה עיני.

אבל, מה עם ה"זורמים"? הזורמים שה אלה שפשוט נכנסים לנחל ו"נוסעים" עם הזרם. השבת חמה במינכן 35 מעלות – ללא מזגן , עם מאוורר קטן. בהחלט שבץ מתאימה לזרום.

איך "זורמים" בנהר האייסבך?

מגיעים לנקודת ההתחלה , שנראית כמו קרחת יער עם פיקניק המוני, עם כמה שפחות ציוד . לאחר שנשארים רק בבגד הים קופצים לנהר וזורמים מרחק של כמה קילומטרים הכולל לפחות "מפלון" אחד, זרם די חזק וכמה נקודות יציאה אפשריות. אחרי שיוצאים ה"זורמים" מהמים חוצים את הכביש נוטפים ויחפים ובלי בושה עולים על החשמלית למשך שתי תחנות עד נקודת ההתחלה. וכך חוזר חלילה. בבחינה כללית של המצב נדמה לי שרוב רובם של הזורמים הם בשנות ה-20 שלהם.

אז.. עבר שבוע מאז שהגעתי והחלטנו סופסוף ללכת לנהר לזרום. המשרד של טל ממש קרוב אז אפשר להשאיר שם את הציוד שלנו , אפילו התחדשנו ב"שקית" מיוחדת שבה נוכל לשים מפתחות שלא יירטבו. אבל.. אז מגיעה הבעיה המרכזית שלי – אני פוחדת, אני מבועתת- מה לי ולחבורת חתיכות וחתיכים בני 20 ? למה בכלל אני צריכה את הדבר הזה? אני מרגישה את התחושה הזאת בכתפיים- סוג של מתח שמתפשט שמעיד על חרדה יחד עם אכזבה עצמית.

"אבל אמרת שגלשת בעוג'ה!?" שואל/מודיע לי טל . באמת גלשתי בעוג'ה אני חושבת בקול וגם עשיתי עוד כל מיני דברי אקסטרים אבל זה היה לפני 40 שנים(!) אני מנסה לשחזר את ההרגשה בעוג'ה ובעיקר יודעת להגיד לעצמי שהרגשתי חופש – שמחה- עונג.

אהובי לא מוותר, הוא יודע שבתוכי יש נערה הרפתקנית שכל מה שהיא רוצה זה לקפוץ למים הקרירים ולזרום איתם. אבל הגירסא החיצונית שלי התבגרה ולמדה עם השנים שכל פגיעה גופנית מלווה בהמון זמן של החלמה. "למה אני צריכה את זה? " אני שואלת את עצמי "מה חסר לי עכשיו?" אפשר פשוט להיכנס למים במקום פחות "זורם" ולהשתכשך. "הנה תראי הם נראים בגיל שלנו" מצביע טל על זוג "זורמים" שנראים די שמחים אבל לפחות בעשור צעירים מאיתנו. "איך היה?" אני מראיינת איש ממוצא אנגלי שיוצא מהמים יחד עם שני ילדיו ונראה קרוב קצת לשנתו ה-50 "freezing" עונה לי תשובה לא משמחת.

עוד דיונים וטל מתחיל לאבד את הסבלנות שלו. בתווך עשרות א.נשים נכנסים למיים, יוצאים מהמים, עולים לחשמלית וחוזר חילה בסוג של סרט לא נגמר. השביל בפארק כבר ספוג ממים מכמות הזורמים שעברה שם ואנחנו כבר היינו בכל עמדות הצפייה האפשריות , כל עמדות הכניסה והיציאה מהמים. זה הזמן להחליט- כן או לא.

ואז אני נזכרת ברצון שלי להיות "כאן ועכשיו" ולצאת מתחום הנוחות ואנחנו פשוט קופצים למים וזורמים. ופעם השנייה טל מצלם אותנו ושמח לי בלב כל כך. כן- קשה לי לזרום- תמיד היה לי קשה לזרום. הפתרון היחיד הוא התמסרות טוטלית לחוויה וקלילות- ואז זה פשוט עובד. בדקות הזרימה הבודדות שלי אני לא פוחדת בכלל, כיף לי- לא קר לי, למרות שהנהר קפוא. הקרירות של המים מצליחים לשמח ולהחיות את נשמתי ואת גופי.

לזרום.

"זרעי קיץ,

מעירים זכרונות

מעוררים ערגונות

זרעי קיץ באים בנחיריים

ורומזים איזה קיץ

הולך להיות."

אני שומעת בדימינוי את מאיר אריאל שר שם בפארק, בשקט בטוחה שהחום והזרימה יצרו לי ביעבוע של אשלייה. "יש כאן ישראלים" מציין אהובי- בחירה טובה של שיר! איזה קיץ הולך להיות?


נ.ב. מצרפת סרטון שמביא את החוויה .(שימו לב שאני אוחזת בסלע כאילו יציל אותי!) הסרטון צולם על ידי טל בגו-פרו.






bottom of page