5. קו 18 לקנות עגלה
השבוע נסעתי בקו 18 לקנות עגלה. כל מילה במשפט הזה גורמת לי גיחוך עמוק ושמחה ילדית. קו 18 של ילדותי בירושלים היה האוטובוס שנוסע מקריית היובל אל מרכז העיר ( מה שנקרא אז ה"משולש" רחובות קינג גו'רג', יפו, בן יהודה) וממשיך אחר כך לשכונת בקעה. בתחנת שוק מחנה יהודה מרבית העולים לאוטובוס היו זקנות וזקנים עם סלים גדושים רווי ריחות נענע, בצל ופירות העונה. לאחר העלייה לאוטובוס היו קורסים אל המושבים שמסודרים ב"רביעייה" ומנסים לשמור , לעיתים ללא הצלחה יתירה, על תכולת הסלים שלא תתפזר על רצפת האוטובוס. כנערה שהוריה דווקא ערכו קניות בסופרמרקט השכונתי אהבתי לצפות בנחישות של אנשים אלה להביא ירקות ופירות טריים לביתם אפילו במחיר סחיבה מאסיבית. ירושלים של שנות ה-80 היתה מחוסרת מזגנים ברובה ולעיתים ניחוחות השוק עם הריחות שמחדדים את חוש הריח התערבבו באוטובוס עם ריחות כבדים של זיעה ובושם זול. יש לי חולשה לשווקים מאז ועד היום ולעיתים נדמה שאוכל שנקנה בשוק טעמו עשיר ו"ברור" יותר מכל מאכל חנות. קו 18 ,שכנראה הוחלף היום ברכבת הקלה, היה האוטובוס ה"נפוץ" זה שמגיע מהר יחסית, זאת בניגוד לקו 19 וקו 21 שאם פיספסתי אותם נאלצתי לחכות גם חצי שעה ויותר. בנערותי הרביתי לנסוע באוטובוסים . בכל יום נסעתי לבית הספר וחזרה, לצופים לחוגי הריקוד ולחברים. הכרתי את קווי האוטובוס השונים על בוריים, ברוב המקרים הייתי מנצלת את זמן הנסיעה לחלומות בהקיץ והרהורים. כבר שנים אני לא נוסעת באוטובוס. לעיתים ברכבת.
השבוע נסעתי בקו 18 לקנות עגלה. למה בכלל צריך עגלה? אחד הדברים הראשונים שידעתי שבטוח אצטרך כאן בשהייה של כמה חודשים בעיר זרה היא עגלת קניות. עגלה מפנקת שתשמש כתחליף אוטו, עגלה שהיא כמו בית, עגלה שתסייע לי להביא את ריחות השוק הביתה. גם בבית יש לי עגלה כזאת , טובה , מחוכמת, כזאת שיודעת "לטפס מדרגות" . כיון שכבר קניתי כמה עגלות כאלה אז אני מחפשת בחנויות ולא מוצאת ואז רואה בדיוק את העגלה המתאימה אחוזה בידי אישה שעומדת ממש לידי ברחוב. בלי להתבייש אני שואלת אותה על מקורות העגלה וזוכה לתשובה ארוכה ומפורטת כולל מפת הגעה לחנות המיועדת. האישה תולשת דף מפנקס שנמצא אצלה בתיק וכותבת לי בגרמנית הוראות הגעה מפורטות. אני מקלידה בגוגל-מפס את השם של החנות ומראה לה. "איך מצאת כל כך מהר? היא שואלת. "מאיפה את"? אני שואלת אותה כשהיא עוצרת לשניה לאוויר לנשימה. "מעיראק?" היא עונה לי . הנשימה שלי נעצרת אבל היא עסוקה עם העגלה וסיוע. "אז איך את מרגישה כאן בגרמניה?" אני שואלת . "הרבה יותר טוב מעיראק" עונה קצרות ומאחלת לי הצלחה עם העגלה.
השבוע נסעתי בקו 18 לקנות עגלה. החנות שהאישה מעיראק המליצה עליה ממוקמת באזור אחר של העיר, היא חנות כלבו ענקית לחומרי בניין סוג של "אייס קנה ובנה". אני מבינה שקניית העגלה תהיה "משימה" אם אני רוצה עגלה מתאימה ומחליטה להקדיש זמן לנסיעה לחנות. אני מודה ומתוודה שאין לי חיבה לחנויות גדולות כאלה, חנויות "איקאה" ודומיו מלחיצות אותי ומעיקות עליי כיוון שהן בנויות כמו מבוך ומרגישות לי חסרות יכולת להחלץ מהחנות. ובכלל למה בעצם לנסוע למקום מרוחק כדי לקנות עגלה?
השבוע נסעתי בקו 18 לקנות עגלה אנחנו כבר כמה ימים בדירה ששכרנו במרכז מינכן. הדירה ענקית מקסימה, ממוקמת במקום נפלא ומאפשרת לנו לארח משפחה וחברים כשיגיעו. הבניין נבנה ב1903 מסביר לנו פטריק, בעל הבית שעורך לנו סיור הכרות. המון חלונות ענקיים שמאפשרים אור יום , תקרה גבוהה , ודלת עם מנעול "קשה". אנחנו מגיעים לדירה בערב של יום לוהט במיוחד אני יודעת כבר שאין מזגן בדירה ומחפשת בעיני את המאורר/ים. לשאלתי פטריק מסביר שגם מאוורים אין בדירה אבל אם "נכניס" את הקרירות של הבוקר, אז נסגור את כל החלונות, אז הבית יישאר קריר. אני בטוחה שעד ישראל ראו את עיקום הפנים שלי כי פשוט אנני מאמינה בשימור הקור/חום ובטח לא מאמינה בסגירת חלונות. בדמיוני אני רואה את עצמי קונה את העגלה המיועדת ואז גם מאורר שווה – שמה את המאורר בעגלה ומפעילה אותו ממש מולי- אז אוכל לנשום.
השבוע נסעתי בקו 18 לקנות עגלה הלכתי ברגל 10 דקות עד רחוב מולר וחיכיתי בתחנת החשמלית של קו 18.לפי נתיב הנסיעה היו לי 10 תחנות של נסיעה , בערך 20 דקות. כשעליתי לחשמלית הוכיתי בגל חום מטורף כאילו מישהו הפעיל מייבש שיער על הפנים שלי וסגר את כל החלונות. מהר מאוד גם הרגשתי מחנק של ריחות זיעה בלתי נסבלים- איפה חלון? לפתוח חלון- אמאלה. עברו רק שתי תחנות אני לא נושמת יש עוד שמונה תחנות ורמזורים – אני בטוח אחנק. שוקלת אם לרדת מהחשמלית ולוותר על העגלה, או לנסות למצוא אותה במקום אחר. כשאני קמה ללכת לכיוו הדלת אני מוצאת את הכסא הזוויתי ממש מול הדלת, כל פעם שהדלת נפתחת נכנס אוויר לנשימה ואז אפשר לסבול את המחנק. אני מעסיקה את עצמי עם הטלפון- בארץ חם, יש הפגנות, פקקים. אחותי כותבת שנתקעה שעה בין מודיעין למכבים ולא הצליחה להגיע למשמרת אצלל אבא בירושלים, חברים שולחים תמונות של אנשים מיוזעים בצמתי הארץ. "המדינה בוערת" כותב מישהו באחד המאמרים אני עצובה ונסחפת לתמונות. דלת החשמלית נפתחת יש לי עוד תחנה אחת, פתאום הכל נראה שקט ושליו ולא כל כך חם .
יורדת התחנה ומוצאת בקלות את החנות הענקית, אנשים מגיעים עם מכוניות ענק- באו לקנות ארונות, דשא סינטטי, קיאקים מנורות ולצייד את הבית. אני באתי לקנות עגלה ועוד דברים קטנים שהצטברו.
השבוע נסעתי בקו 18 לקנות עגלה אז אחרי שיטוטים בחנות הענק, אין אף אחד שיסייע בנתיב, אני מוצאת כמה עגלות שנראות מאוד פשוטות. מוצאת את אחד המוכרים- אין עגלה כמו שאת מחפשת. קונה את העגלה שיש שם כיוון אחרי שהסבלנות שלי בזה הרגע נגמרה, קונה גם מאורר כיפי ועוד כמה שטויות ותוך חצי שעה עוזבת את ה"אייס קנה ובנה". בתצוגת הריהוט גינה אני מתיישבת ובלי להתבלבל מרכיבה את גלגלי העגלה, שמה את כל הדברים בתוך העגלה ומתגלגלת חזרה לקו 18. החשמלית עוברת 10 שניות לפני שהגעתי אליה, אני לא רצה אליה. הרי אני לא בירושלים, עברתי את גיל 16 ואני מטופלת בעגלה עמוסה.
השבוע נסעתי בקו 18 לקנות עגלה הדרך חזרה ארוכה וחמה- חיכיתי חצי שעה לחשמלית , היה חם מהביל אבל אני כבר למדתי לשבת מול הדלת. אני מתעדכנת בתמיהה בקונפליקט הלוכסן, מדברת עם אמא בטלפון, מכירה כבר את הדרך אז היא נראית יותר ידידותית. יש לי עגלה – משום מה היא מקנה לי בטחון ושמחה.
ביום חמישי חזרתי לעבוד. הכנתי לי כאן פינת עבודה נעימה, כוס מיים קרים ואת המאוורר החדש. במהלך היום קיימתי שני אימונים בזום ופגישות הכרות מרתקות. בערב הנחיתי את הוובינר החודשי במסגרת תפקידי כמנהלת הפיתוח המקצועי של פ.א.י – איגוד היועצים הארגוניים. הפעם הנושא מרתק במיוחד- המרצה חברה ועמיתה , הכינה הרצאה מאלפת.
בתחילת המפגש כמה דקות של התארגנות לפני במתחילים להקליט. אחד היועצים מבקש/מציע לוותר על הלוכסן, "תדברי רק בלשון נקבה" הוא אומר . אני פותחת את הערב בגאווה "ברוכות הבאות יועצות ארגוניות, אנחנו בוובינר החודש של פ.א.י"
שבועיים חלפו מאז שהגענו לגרמניה. שבוע אחד של נדודים, היכרות, נסיעות וחופשה ושבוע נוסף של התארגנות בעיר. השבוע נסעתי בקו 18 לקנות עגלה נסיעה שהיא גם כאן ועכשיו וגם אז ושם.
ענק!!! קו 18 גם בדי אן איי שלי! כל הכבוד לך גיבורת מינכן. למרות שלא ציפיתי ממך לפחות...