מינכן? למה דווקא מינכן? נשאלתי בחודשים האחרונים , "אני לא נוסע/ת לגרמניה" הפטירו חלק מהשואלים בפרצוף מזועזע קמעה. "זה לא המקום הזה שהיה את רצח הספורטאים באולימפיאדה?" חלק הודיעו שהם לא יכולים לקחת חופשה של כמה חודשים כי בדיוק משהו קורה בחיים/בעבודה, ובכלל הם חיונייים וברור לי שזאת תהיה תגובתם בכל זמן נתון. חברות שלי ,שלושת ילדיי ומשפחתי האהובה פשוט חיבקו ואמרו- זה הדבר הנכון לך עכשיו. אחר- כך שאלו אז מה בעצם תעשי שם? ואני חזרתי והתעקשתי "אני נותנת לזה להיות" "אני לי יודעת" "אני יוצאת להרפתקה" והוספתי שאין לי ספק שהדבר המדויק יגיע וכל הדברים האלה לגמרי נכונים. אבל אודה ואתוודה שבזמן אמת קצת חרדתי לאי הוודאות.
יותר משישה חודשים אנחנו מתארגנים לשהייה של כמה חודשים בגרמניה, טל קיבל הזמנה למחקר משותף באוניברסיטה מפורסמת והחלטנו ביחד לצאת להרפתקה. נסיעה של כמה חודשים דורשת התארגנות מאסיבית של לוגיסטיקות שרק טל מסוגל להכיל ואני משתדלת לעמוד בקצב המינהלות. החל במציאת דירה מתאימה (משימה שמתגלה יותר מורכבת מהצפוי) המשך בסאבלט של הבית שלנו בהרצליה (משימה שמתגלה כנעימה וקלה- מצאנו שוכרים מקסימים) , קבלת ויזות (אחת השגרירויות הכי נגישות ונחמדות שנתקלתי בהן), בירורים בנוגע לסלולארי, ביטוחים, נסיעות בתוך גרמניה. הצטרפתי לקבוצת פייסבוק של ישראלים במינכן, והתכתבתי עם א.נשים נחמדים.ות שנדדו למינכן ושלל משימות קטנות נוספות שאנחנו עוסקים בהם לאורך החודשים האחרונים.
למה? למה לנסוע לכמה חודשים? בהיותינו א.נשים סקרנים אני חושבת שזאת בעיקר הזדמנות לחוויה שונה שהיא יותר ארוכה מטיול מחד אך קצרה משנה מלאה מאידך . סוג של "טיול אחרי צבא" כיוון שאת הטיול שלי אחרי הצבא ערכתי בגיל 50 כאשר נסעתי להודו לחודש עם שלוש חברות, ברור לי שהשהייה במינכן היא לא טיול- היא הרפתקה. מה אני מצפה בהרפתקת מינכן?- אולי ראשית שהייה בקיץ אירופאי, במקום אחר קצת פחות לח ויותר "אירופאי". אני רוצה הזדמנות להפגש וללמוד מחברותי האירופאיות. מבחינת טל אפשרות לשבתון-היכרויות מקצועיות- מחקר פורץ דרך וחוויה וגם.. הגשמת וכן יעד שב"רשימה". אני נזכרת בסגר השלישי , זה שאחריו מרבית המשק חזר לעבודה , אבל לא מנחי קבוצות או יועצים ארגוניים. עדיין לא היו תקציבי פיתוח ארגוני, ההדרכות עוד לא חזרו. באחד מהימים האלה שאחרי הסגר השלישי הסתכלתי החוצה לשאון מרכז העיר ושמחתי על החזרה לשגרה וחיכיתי שגם אני אחזור לסדנאות- הדרכות ורציתי פתאום הפוגה , מן פסק זמן כזה של חיים במקום אחר- הפסקה.
מתחילים להתארגן במחשבה ובעשייה הרבה לפני הנסיעה. כך אני מוצאת את עצמי "עושה טיפול עשרת אלפים" לגוף – כל הרופאים שצריך מרכזת את הכל. לאור העובדה שהשכרנו את הדירה שלנו ונצטרך לארוז את כל הבגדים אני מחליטה "לשחרר" בגדים שכבר לא משרתים אותי. אני מוצאת את עצמי במשך שבועות, תורמת בגדים, מפרסמת בקבוצות יד שניה ומוסרת לחנות האהובה עליי. סה"כ שלחתי 15 שקים של בגדים והארון עדיין נראה מלא.
כמה שבועות לפני הנסיעה הגוף שלי מגיב לפרידה מהמשפחה והחברים. החל בפריחות מוזרות, עקיצות יתושים מטורפות, כאבי בטן וגם פצע לא קטן באמצע הפנים. ברור לי לחלוטין שהגוף מגיב לפרידה ואני מנסה בכל כוחי לאזן את עצמי עם יוגה, מדיטציה, חברים , הנכד וגם אלכוהול.
קצת יותר משבועיים לפני הנסיעה קורים שלושה דברים לא קשורים שמשפיעים באופן ישיר על הנסיעה. אני מקבלת הצעה ללמד במכללה בשנת הלימודים הבאה. קורס בנושא "מנהיגות בעת שינוי" לסטודנטים של תואר שני מבחינתי הגשמה של חלום מקצועי. אני יודעת שאני מוכנה ואקדיש חלק מהזמן להכין את הקורסים . דבר שני שקורה- פונות אליי חברות חדשות שמגיעות למשלחת במינכן לסיוע בחיבורים מקצועיים. נושא מעניין של שיתוף פעולה וחיפוש של ארגונים פלורליסטים. "איך אני יכולה לסייע? " אני שואלת את ליאור. "תסייעי לנו בארגון פגישות עם ארגונים מתאימים, ואת כמובן מוזמנת להצטרף" אני נעתרת בשמחה. השהייה במינכן מקבלת צורה של "חופשת כתיבה" וזה משמח אותי ומרגיש לי נכון ומדוייק.
מה אעשה? אעדכן את אתר האינטנט שלי שהוקם לאחר הסגר הראשון ודורש עידכון, אעדכן את ה"נכסים האלקטרונים" במיוחד את הלינקדין, אכין את השיעורים לקורס האקדמי ולתכנית של משרד החינוך שלקחתי על עצמי לשנה הבאה ו... אשתף כאן בבלוג- חוויות, מחשבות, הגיגים.
"האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחקת"- כמה פעמים אנחנו נתקלים במצבים של תכנון לפרטי פרטים ואז- שינוי וגמישות. קצת יותר משבועיים לפני הנסיעה אבא מתאשפז. הפעם זה להוספיס. ברור לי שאצטרך להיות גמישה, זמינה ומכילה מרחוק ומקרוב והלב שלי כבד!
טל טס שבוע לפניי ביום הטיסה שוקל את המזוודות אינסוף פעמים, התארגנות מורכבת. אני מנצלת את השבוע האחרון לפני הטיסה שלי לפרידות מהילדים ( והנכד ששולח לי חיוך שמח במיוחד) ,לפרידות מחברות ואני מצליחה להפגש עם חלקן, להתארגנות של מעבר לזום של פגישות האימון של שתי המנהלות שאני מלווה ומטופל ביוגה תרפיה שרק התחלתי להפגש איתם. אני שוהה שעות ארוכות בהדסה הר הצופים מאפשרת לעצמי שעות של חסד ושמחה עם אבא. אני חושבת שאני אורזת את הדברים בבית בסדר הגיוני כדי לגלות ביום שלפני הטיסה שטעיתי בגדול. וגם רוקדת עוד קצת כדי לשמר את הטעם בחודשים נטולי ריקודי עם.(קשוח מבחינתי)
אחת ההחלטות שקיבלתי הפעם היא לעבור לדיגיטלי ובעצת נעמי אני מקדישה זמן וכסף לקניית קורא ספרים – דובר עברית. נעמי יושבת איתי במשך שעתיים בסבלנות מרובה להסביר לי איך מתפעלים את המכשיר החדש לי. אני מודה שאני מרגישה קרועה- כל כך מחוברת לספרים וברור לי שבעולם החדש קוראים במסכים! אני קופצת למיים הקרים ומחליטה לא לארוז ספרים- ברגע האחרון, כשנשאר קצת מקום, אני זורקת את התהילים, ספרון על הצ'אקרות וספר קריאה אחד. סומכת על עצמי.
"כשאהיה גדולה אני רוצה להיות מסודרת"- זאת המחשבה שמעסיקה אותי אחרי "הסיומים" של האריזות בשעה 15:00 ביום שישי- יום לפני הטיסה . אני מאבדת את זה כמה פעמים באותו היום וכועסת על עצמי שנשברתי לפני קו הסיום. עשיתי את הכל נכון- רשימות, פינוי זמן ועדיין זה לוקח לי המון זמן. עברנו על התסריט כמה פעמים בשבועות האחרונים- צריך לסגור את כל הבגדים ודברים אישיים בחדר ארונות, לגמור את מינהלות הבית- השקייה, כביסות, כלים וכמובן לגמור לארוז. הכל תלוי אחד בשני והולך לפי התכנית אבל אז אני נתקלת בתמונות ישנות שלנו- המשפחה ושולחת לאחיות שלי ונזכרת וכותבת וכך עברה שעה. ואז אני מגלה שאחת המזוודות לא תקינה . אחר כך אני מחליטה שאני רוצה להוציא את הנעליים שכבר ארזתי אבל הם כבר בקרקעית המזוודה וכך כל ה"סדר" שהיה עד כה נמוג כלא היה. אני זוכרת לפנות את המגנטים במקרר שנראה מיותם ( ושמה לי קצת תמונות חתונה במזוודה ). אני גוררת את שתי המזוודות הענקיות והמזוודה הקטנה שלוש קומות במדרגות , מציצה על עצמי במראה של חדר המדרגות לגלות פנים אדומות, כתמי זיעה, שקיות שחורות מתחת לעיניים ועצב ומראה די מבעית.
הדס מתקשרת שארבל הנכד שלי בן ה-3 חודשים מחכה להיפרד מסבתא בירושלים– נדמה שיש עוד מיליון משימות, לוח הזמנים לא איתי ואני לחלוטין לא הייתי איתו. אחרי שיצאתי מהמקלחת לגלות שאין לי תחתונים וחזיה ( כי חלקם ארוז במזוודה באוטו וחלקם האחר ארוז בחדר ארונות) , הורדתי לפחות 5 שקים של זבל, הפעלתי את המדיח, נעלתי את החדר ארונות, החלטתי להשאיר חלק מהבגדים בשידה , בעצתם החכמה של השוכרים, התקלחתי , וידאתי שלא שכחתי דרכון. יצאתי באיחור ל שלוש שעות לכיוון ירושלים. עכשיו אבלה עם המשפחה , ארוחת ערב מצחיקה אחרי מלא זמן ואהיה אצל אמא בפינוק עד 3 בבוקר.
לשבת בסינפסה-זה השם שבחרתי בלוג . סינפסה היא איזור מעבר בין תאי העצבים. בעולם היוגה תרפיה מדברים על ישיבה בסינפסה כאפשרות לשהות היוגית שמאפשרת איכויות אחרות. "המתנה" לפני תגובה-פעולה. כך אני מרגישה שאני יוצאת להפוגה – הרבה ידוע ומוכר ועוד דברים יתגלו , אני סקרנית, ליבי שמח וכואב באותו הזמן.
שדה התעופה נתב"ג 4:00 בבוקר יום שבת. כבד לי! כבדה לי הפרידה אפילו יותר מהרגיל, בכל מיליון הסידורים הצלחתי לשכוח בבית את השרשרת שנמצאת איתי תמיד, אני ממששת את הצוואר אינסוף פעמים ולא מוצאת אותה – מתבעסת וכועסת על עצמי. למרות החששות דברים הולכים בקלות מזוודות- בידוק – קפה. על הרצפה קבוצה של חניכות וחניכי הצופים. משמח אותי לראות אותם. מרגש אותי לראות קבוצה של בני נוער עם התרמילים ומדי הצופים. שלושה מדריכים מנצחים על מקהלת 40 בני נוער בגוונים שונים של חאקי . אחת המדריכות מזכירה לי את עצמי – נמוכה, מתולתלת, חאקי מקושט על גבה תרמיל ענק וקול צרוד ( עוד לפני שיצאו למסע) . " אנחנו נוסעים לדנמרק למחנה קיץ בינלאומי של הצופים" משתפת אותי המדריכה השניה , בלי ששאלתי. זה מהזמנים האלה שאני מרגישה שעכשיו אני רוצה להחליף את המזוודות לתרמיל גב גדול , לשים בגדי שטח ולהצטרף לחבורה. "תוכלי לצלם אותי עם החניכים?" אני מבקשת. "ברור" – אני מתיישבת על הרצפה לידן כמעט בוכה מעונג וגעגועים. יצאתי למסע- מה יהיה?
בהצלחה איריס וטל. בהחלט תחסרו לי ולקהילת בית הכנסת הקטנה שלנו. אשמח לעקוב אחרי הבלוג שלך. אם אוכל לעזור במשהו אל תהססי לפנות אלי. אגב, אני חושבת שטיול אחרי צבא זה קטע כייפי ומחשל. לטעמי חשוב שישראלים ישהו במקום אחר בעולם, פחות חשוב איפה, למשך חצי שנה/ שנה לפחות. זה מעניק פרספקטיבה חשובה לחיים שלנו כאן.
איריס כרגיל את מצליחה לסכם ולכתוב על דברים שנראים די טרוויליים בצורה ברורה ובעיקר מעניינת. העיקר שתהנו
בהצלחה איריס. זאת תהיה חוויה לחיים.
הייתי עושה לייק לפוסט אם אפשר להוסיף אפשרות כזו?